ד"רשלמה צדוק
מחילה מהלוחמים וסליחה מההיסטוריה: לא התכוונתי. בשבוע שעבר כתבנו כאן על מלחמת ששת הימים וטעינו טעות שלא במתכוון, ועל כך מבקש אני מחילה. לא טעינו בנוגע לעובדות ולסיפורים אותם סיפרנו, אלא שגינו בדברים שלא כתבנו. מתוכנו של הטור ומהכותרות שלו אפשר היה לחשוב כי עבור ילדי דור המעברה, מלחמת ששת הימים הייתה כל כולה סוג של בדיחה מצחיקה ואוסף של שעשועים ואנקדוטות. כאילו מה: לא נפלו שם חללים?! והאם לא היו שם גיבורים ומעשי גבורה מאין כמותם?! והכל היה בדיחה גדולה?! ובכלל: האם מלחמת ששת הימים לא הייתה אירוע משמעותי ומכונן בדברי ימי ההיסטוריה של העם היהודי?! חלק מחסידי הטור הרימו גבה, וכנראה שבצדק, ועל כן הנה אני מבקש לתקן קמעה את הרושם שנוצר. אני מבקש לקוד קידה ולהצדיע בגאון לכל הלוחמים שלחמו שם ורשמו פרקי גבורה בכל החזיתות, ולהתאבל ולדמוע על החיילים שנפלו במלחמה הקשה ההיא. נכון, במלחמה יש סיפורים משעשעים, ועוד אביא את חלקם בפרקים הבאים, אבל אין מלחמה מצחיקה וברור הוא שמלחמת ששת הימים לא הייתה מלחמה משעשעת. ובכלל , שקט ושלווה, גרועים ככל שיהיו, עדיפים על מלחמה טובה, ככל שתהיה.
והסיפורים ההם – מה יהיה איתם?. עוד נשוב אליהם ובפרקים הבאים נספר עוד על נוסטלגיית הימים ההם, אבל נעשה השבוע אתנחתא למען כמה עניינים שמציקים לי והם על סדר היום.
עירום אומנותי?!. אצלה לא משעמם אפילו לרגע וברגעים שבו נכתבות שורות אלו מתפתחת לה עוד מהומת אלוהים שקשורה למירי רגב. שרת התרבות שלנו עשתה לעצמה מנהג קבוע: לעשות שערורייה כל שבוע. ולא באשמתה! והיום היא מתנגדת להשמיע שירים של מחמוד דרוויש בטקס כלשהו שמשרד התרבות מעביר אליו כספים. מן הסתם, אם לא הרעש אז אף אחד בכלל לא היה שומע על הטקס הזה. בכל אופן, שרת התרבות מאיימת חדשות לבקרים כי לא תעביר כסף לסיוע ולסבסוד אומנות שמנוגדת לערכי היהדות (בעיקר מופעי עירום) ושקוראת תיגר על קיומה של מדינה יהודית. איני רוצה להיכנס לדיון במכלול הנושא אלא לומר רק זאת: למירי רגב יש אג’נדה והיא מבקשת ליישם אותה! נקודה. זאת היא מהות הדמוקרטיה הייצוגית. אנו בוחרים אנשים בבחירות דמוקרטיות כדי שיישמו את תפיסת עולמם. אנחנו לא אוהבים את כל מה שהנבחרים עושים, אולם הם חייבים לעשות את מה שהם הבטיחו לבוחרים. גם אם יהיו אלו זהבה גלאון ו/או חנין זועבי. אני גם לא אוהב את הטון והטרמינולוגיה העקומים של אנשי התרבות והתקשורת כנגד מירי רגב. “צרת התרבות”, “גסת התרבות”, “חסרת התרבות”, “הורסת התרבות”, “ בהמת התרבות”, וכו’ הם רק חלק מהכינויים שיריביה מכנים אותה. אותי זה מקומם. והלא מירי רגב אינה מכפישה איש ולשונה לא מזהם אף יריב אומנותי, ולכן הויכוח מולה צריך להיות תקיף אבל איכותי, מנומק ולא צעקני כפי שהוא כיום. אנא, תילחמו נגדה אבל תשקלו מילים.
ח”כ אורן חזן מתחתן. ואפרופו תקשורת. אני צריך לקחת כדור לפני שאני מגן על ח”כ אורן חזן אבל אני איש הגון וההתנהגות כלפיו מציקה לי מאוד. לפני כשבועיים פרסם אחד מערוצי הטלוויזיה “תחקיר” בפריים טיים על חתונתו של ח”כ אורן חזן. הערוץ ניסה להדביק לח”כ אורן חזן התנהגות שאינה הולמת. יעני, כאילו הוא קיבל חתונה במתנה. כמה עלוב, כמה מציצני וכמה רכילותי וצהוב היה העלאק “תחקיר” הזה. הם חפרו בכוח בצלחות החומוס של החתונה וכל מה שמצאו הייתה הנחה שח”כ חזן קיבל על איזה בקבוק סודה. אגב, כל בעלי המקצוע שקשורים לענייני חתונות הודו כי לא מדובר במעשה חריג וכי כל זוג שמביא 1,500 איש לחתונה, בזמן כה קצר, היה מקבל את ההנחה שח”כ חזן קיבל, אבל את התחקירנים העובדות לא עניינו כלל וכלל. יען כי בח”כ חזן אפשר להתעלל חופשי.
עם הספר. שבוע הספר העברי התחיל. כ־7,500 ספרים יוצאים אצלנו מידי שנה. אין לזה אח ורע בעולם. ורק אצלנו רוקדים עם ספרים בחוצות העיר. בשמחת תורה. האין זאת סיבה לגאווה?! ודאי וודאי. ובאו”ם ממשיכים לגנות את היהודים … או”ם שמום.
ואיך שומרים על זוגיות?!. ופיסקת סיום הזויה. מכיוון שיהודים אוהבים קמעות ולחשים אז הנה אני מביא לכם אחת מיוחדת: איך מונעים בגידות ומחברים זוגות פרודים? מצאתי את הפטנט בספר “סגולות אמת”. אז הנה הקמע לשמירה על זוגיות. יש לרשום על אולר את שמות בני הזוג ולסגור את הסכינים חזק בנדנם. למה? “כך תיסגר תאוותו של הבעל לנשים אחרות והוא יאהב את אשתו ויבוא אך אליה..”.
ועוד סגולה לחיזוק הזוגיות. “מכניסים סיכה שתפרו בה תכריכים של נפטר בכרעי המיטה, אחרי שתפרו חוט פישתן מהתכריכים שבמזרן של הבעל..”. היש בסגולות אלו אמת?! וואללה, לא יודע. תנסו ועדכנו אותנו.
