שכונת נווה דקלים
שכונת נווה דקלים

התעללות חברתית ביום העצמאות

יום העצמאות, ל"ג בעומר ויום הכיפורים, הם שלושה ימים בשנה בהם ילדים דחויים חברתית מרגישים את הבדידות בצורה המכאיבה ביותר, כאשר חלק מהם אף משמשים כקורבן של התנהגות מזעזעת של חבריהם

פורסם בתאריך: 25.4.17 10:53

כשהייתי קטנה, בכל יום העצמאות יצאתי לחגוג בעיר את יום הולדתה של המדינה. עד כתה ג' עם המשפחה, לאחר מכן עם חברות. ערב יום העצמאות כילדה ונערה נתפס בזיכרוני כאחד הימים  המאושרים בשנה, יום בו אין הגבלה על שעות החזרה שלי הביתה, יום בו אני הולכת עם החברות לאן שבא לי, לרקוד, לשמוח, לחגוג … בשנים האחרונות גיליתי שיום העצמאות הפך לאחד הימים האכזריים ביותר בשנה לילדים שאינם מקובלים בחברה או ילדים בעלי מוגבלויות המשולבים בכתות רגילות בבתי הספר.
מידי שנה לאחר יום העצמאות אני קוראת בפייסבוק בעיניים דומעות את סיפוריהם של הורים המתארים מה עבר על ילדיהם בחג ובא לי להתפוצץ.

ילדים בכתה פותחים קבוצת וואטס אפ המיועדת להעברת מידע על הבילוי הכיתתי או הקבוצתי של ערב יום העצמאות. קובעים שעה, קובעים מקום ועל פניו נראה שהכל כרגיל. הילד שנבחר כקורבן, לא יודע שבמקביל נפתחה קבוצה נוספת, קבוצה אמיתית עם המידע הנכון. הוא לא יודע שהקבוצה הראשונה אליה הוא צורף היא סוג של בדיחה על חשבונו. ביום המיועד הילד מגיע למקום המפגש בשעה האמורה בדיוק כפי שקרא בהודעות וממתין לבד, לעיתים שעות, עד שיגלה שאף אחד לא מתכוון להגיע, עד שלאט לאט תחלחל לתודעתו ההבנה שעבדו עליו ושהוא קורבן של מתיחה כיתתית. אם הילד הוא על הספקטרום האוטיסטי, יש סיכוי שהוא יבין  את זה רק כשהוריו יסבירו לו.

בפעם הראשונה שקראתי על מקרה כזה, חשבתי שמדובר בחבורה מגעילה ועלובה של ילדים דוחים במיוחד וקיוויתי שמישהו טיפל בנושא בחומרה. אך לאט לאט, גיליתי שמדובר בתופעה שמתרחשת לרוב ביום העצמאות, ל"ג בעומר וביום הכיפורים. שלושה ימים בשנה בהם ילדים דחויים חברתית מרגישים את הבדידות בצורה המכאיבה ביותר. בשנה שעברה נתקלתי בלמעלה מעשרים סטטוסים שונים בהם הורים סיפרו על הפגיעה בילד שלהם ועל הטראומה הקשה שעברו יחד.

דיונים שלמים התפתחו סביב הנושא. מי אשם (אם בכלל יש אשם) והאם ניתן להאשים את ההורים או את בית הספר. כל אחד ניסה להפיל את האחריות על האחר. מורים כתבו שאין להם שליטה על הנעשה בשעות אחר הצהרים ומחוץ לשעות הפעילות בבית הספר ושגם ככה יש עומס תלמידים בכיתות ואין אפשרות לפקח על עניינים כאלו. הורים כתבו שניתן לשלוט בילדים עד גיל מסוים, לרוב עד כתה ו', לאחר מכן אין אפשרות לדעת ולעקוב אחרי כל פעילות של הילדים. כמובן שכולם היו מזועזעים, הצטערו וניחמו את ההורים ואת הילד אבל אף אחד לא אמר "אני אשם!". כל אחד בטוח שזה לא יקרה לו. הילד שלו בחיים לא יתנהג בצורה כל כך נבזית, אבל עובדה שלא מעט ילדים מתנהגים ככה. ועובדה שבכל שנה ילדים "טובים" משאירים צלקות שלא יגלידו לעולם אצל ילדים אחרים.

מה שמעניין במיוחד בתופעה היא העובדה שלא נמצא אפילו ילד אחד צדיק שיבין שהמעשה שנעשה כאן הוא חמור ויזהיר או יספר למבוגר אחראי, למורה או להורים שלו. נהוג לומר שאין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם. לצערי הרב בשנים האחרונות אני מגלה שיש ילדים רעים, אפילו רעים מאוד.

אי אפשר להכריח ילדים לאהוב ילדים אחרים ואי אפשר להכריח ילדים להיות חברים של ילדים שהם לא אוהבים, אבל כן אפשר ללמד אותם שחובה לכבד ילדים אחרים ושאסור לפגוע בהם. התעללות נפשית היא התעללות לכל דבר ולפעמים כואבת יותר מאלימות פיזית. אם יש לכם ילדים בגיל הרלוונטי, אני פונה אליכם בכל לשון של בקשה, שוחחו איתם. תבדקו שהם או חבריהם לא מתכננים איזה תעלול לא מצחיק עבור בן או בת כיתתם.

תגידי מה את רוצה – מחשבות של אמא עייפה / רביטל ויטלזון-יעקבס, הוצאת מודן

נתחיל בגילוי נאות: אני אוהבת את רביטל ויטלזון-יעקבס. מה זה אוהבת? מאוהבת! אם הייתי יכולה הייתי מתחתנת איתה. מדובר באהבה נכזבת כי מעולם לא נפגשנו והיא אפילו לא אישרה את הצעת החברות שלי בפייסבוק, לפני שהיו לה 5,000 חברים וכאשר עוד אפשר היה להציע לה. אני מעריצה אותה מהתקופה בה הייתה לה פינה משעשעת בתכנית הרדיו של טל ואביעד. בשעות הפנאי אני קוראת כל סטטוס שהיא כותבת וצוחקת עד דמעות מכל קליפ משעשע אותו היא מעלה ליוטיוב.

אז בשעה טובה יצא ספר חדש המאגד את כל הטורים שכתבה במוסף "מוצ"ש" בעיתון "מקור ראשון". איך מגדלים ארבעה ילדים מגניבים, מטפחים קריירה משגשגת ומראה מצודד ומה זה לעזאזל רביטל באות ב'? ולצד המגניבות המטורפת מסתתר גם קושי עצום ומידי פעם שברון לב. אז קצת בכיתי, צחקתי הרבה, הכרחתי את בעלי לשמוע קטעים שלמים (ואפילו ראיתי אותו קורא בספר בלעדי). בקיצור, יש כאן ספר מושלם ואתם תאהבו אותו. ואם לאחר מכן תרצו עוד קצת מרביטל, רוצו לראות את אחד ממופעי הסטנד-אפ שלה. היא אחת הנשים המצחיקות בארץ.

 

ארבעה אבות / אמיר זיו, הוצאת עם עובד

כשסיימתי לקרוא את הספר, הרגשתי תחושה ששנים לא הרגשתי, קנאה!! במשך דקות ארוכות ישבתי והרהרתי בכך שכבר זמן רב לא נתקלתי בכתיבה כל כך מרעננת, יצירתית, מקורית ומסקרנת. איך לא חשבתי לכתוב בעצמי ספר דומה? לאחר מכן ניסיתי להבין איך אוכל לכתוב המלצה שתוכל להעביר את מה שחוויתי במהלך הקריאה. איך אוכל להסביר לקוראים שהם פשוט חייבים לקרוא את הספר, כי הוא מעולה!!! דמיינתי שאני מוסיפה שלושים סימני קריאה אחרי המילה "מעולה", וזה לא יהיה מוגזם בכלל, אבל אז ראיתי לנגד עיני את העורך מזמן אותי לשיחת הבהרה, אז ויתרתי.

אני יכולה לתאר את העלילה במשפט. שלושה סיפורים שנפרשים על פני כמעט 40 שנה כשלאט לאט מתברר הקשר בינם: החל מהתכתבות בשנות ה־60 בין מר בוכמילר התל אביבי הפונה בטרוניה למנהל מחלקת ההנדסה בעירית תל אביב ומתלונן על בניה בלתי חוקית של השכנה מעליו, ועד בלוג של נערה בת 17 בשנת 2004. אבל כל מה שאכתוב מתגמד לעומת הדבר האמיתי שהוא הקריאה בספר ובדיוק בגלל זה אתם חייבים לקרוא אותו על מנת להבין שלא הגזמתי.

סטטוס לשבת
כשהארטיק נפל
אני: אבישי, תחזיק את הארטיק כמו שצריך, שלא יפול. (נאמר שלוש פעמים)
הארטיק נופל.
אבישי: אמא, תוכלי לקנות לי עוד אחד?
אני: כן. אבל לפחות למדת מזה משהו?
אבישי: כן. שאת אמא טובה.

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר