שלמה צדוק צילום זאב שטרן
טור התאבדות. זה טור עם מלא סיכונים. אני הולך להסתכסך עם הנשים של היום. בנות, בבקשה לא להידחף בתור לקראת הסקילה שלי בכיכר העיר.
יום האשה – צריך?! הפמיניזם של המאה ה־21 הפך לטעמי להיות מעט כסחני. ואפילו לסוג של משיחיות. אט אט "יום האישה" הפך לשבוע האישה, לחודש האישה, לשנת האישה ולמילניום האישה. כמעט הפך לדת. בנות דחילקום – הרפו מעט יען כי האגרסיביות כבר מזיקה למין היפה שהוא כבר לא חלש. אל תביאו את הפמיניזם לקצה בלתי הגיוני. שילוב נשים בגדודי לוחמה?! אולי תרגיעו. בבקשה. לא צריך להפוך אבסורדים לסיכונים מיותרים או לערכים סתמיים. נכון, ישנם פערים הדורשים תיקון אבל נתקן במוח ולא בכוח. הרי כבר כולנו יודעים שביסודם של כל הדברים הגדולים נמצאת אישה אז אין צורך להוסיף יען כי כל המוסיפה גורעת.
להשתחוות לנשים. בפסטיבל האישה האחרון עלו ובאו סיפורי ההישגים של הנשים דהיום. סיפורים מדהימים לעילא ולעילא שמחייבים לקוד להן קידה עמוקה. סיפורים של נשים שכבשו יעדים ומעוזים, חלקם גבריים נטו, בלי מעצורים. נשים שלא נתנו לחסמים ביורוקרטיים, מנטליים, מוסריים ואו פיסיולוגיים לחסום אותם. שאפו גדול. אשריכן.
הנשים של פעם. אבל אני רציתי להביא לכם את הסיפורים של הנשים של פעם. נשים שלא היו צריכות את יום האישה כדי להוכיח לעולם את תעצומות האישה. הן לא היו מלכות יופי, ולא פוליטיקאיות על, ולא אומניות על, ולא טפסניות הרים או גולשות ואדיות, ולא נהגות ג'יפים קורעות מדבריות, ולא ראשות עיריות, ולא כוכבות רשת ובלוגריות אוכל, ולא טייסות חוצות אוקיינוסים, ולא טלנטיות ערוצי חדשות בשכר של 100 אלף שקל בחודש, ולא דיברו בפומבי על הגלולות, ולא זכו בארד בג'ודו, אבל הייתה בהן עוצמה נשית אדירה. היה בהן כוח עילאי מוסתר. הן רשמו את שמן בדפי ההיסטוריה שלנו, וגם של האומה, במקום של כבוד. הן היו סוג של אמאזונות מודרניות. לא מיתולוגיות. הן היו נשות ברזל ולא בגלל סיליקונים ובוטוקסים. הן היו כאלו על כי יכלו על החיים וניצחו את הקושי והדלות. הן היו נשות ברזל אבל רכות ואנושיות לעילא ולעילא. הן היו פורצות דרך אבל בדרכן שלהן. הנה רשימת נשים חלקית.
אום חנום. גילוי נאות: סבתי הייתה. אשת ברזל של ממש. אם לביאה. גידלה שושלת ילדים לתפארת על אף שבעלה נפטר והיא ממש נערה. בזיעת אפיה זקפה את קומתם ולא נתנה להם ליפול. את עצמה כלכלה כמעט עד יומה האחרון. סוג של קפיטליסטית של מעברות. במשך שנים רכשה קרטוני ביצים מלולני מושב נחלים, הניחה אותם על עגלה ואת העגלה הכבדה סחבה במעלה הרחובות לאורך קילומטרים רבים. מסף דלת הצריף שלה מכרה את הביצים ברווח שהספיק למחייתה. העיקר לא להיות נתונה לחסדי בשר ודם.
אום רחמים. עוד לבנה בחומת ההיסטוריה הנשית שלנו. אום רחמים היתה רעייתו של צ'וראק חנוכה, האופה המיתולוגי שמאפייתו שכנה בקרן הרחובות עזרא ונחמיה ועדש שפיק. שתי קומות היו למאפייה: אחת לאפיית זנגולות ואחת למגורים. שם, מעל קומת המאפיה של הצריף, בתנאים שהיו נראים בלתי הגיוניים, היא גידלה את ילדיה לתפארת. הייתה מגדלור בוהק של אמהות ומופת של אצילות.
דודה גולאק. מדמויות המופת של הרחוב ואחת החידות הנשיות הגדולות. הצריף שלה עמד על קו התפר שבין הציוויזליזציה להיסטוריה. ערירית הייתה גולאק ולא ברור מדוע לא נישאה. אחרי הכל, יופי פניה היה לשם דבר אל אף שכל השנים הוסתר תחת מטפחת פרחונית. היא התגוררה לבדה בצריף אבל עם מאות תרנגולות. אומרים שידעה לדבר בשפתן וכשהן השתעלו היא ליטפה את כרבולתן ואמרה להן "לבריאות". היא לא הציקה לאיש או לאישה. לא ביקשה טובות ולא חסדים. כשהלכה לעולמה הלכה עימה גם ההיסטוריה. ביום שבו עלה הבולדוזר על צריף העץ שלה נעתקה נשימתנו.
אום ג'ייהראן. היום קונים חלב מהסופר אבל פעם קיבלנו את החלב ישר מהמקור: מהעז של ג'ייהראן. אמא ענקית ותעשיינית חלב גדולה שרק הנסיבות האומללות מנעו ממנה להפוך לטייקון חלב וגבינות. ג'ייהראן מכרה לנו חלב מידי בוקר ואמא שלה, מומון ג'ייהראן, עשתה גבינות. במקום אחר ובזמן אחר הן יכלו להיות תנובה של המעברה.
רוצים להישאר מעודכנים?
ועוד נשים עצומות. היריעה קצרה ורשימת הנשים הגדולות ארוכה. יום יבוא ונספר את סיפורם של אום רינה ואום מילו. ואת סיפור הנקניקיות של פרידה פתוחה. ואת המזכירה ציונה – סופת הטורנדו שהחליפה את המזכיר שמש, נשים שענדו את דמעותיהן כאילו היה תכשיט. אמהות שהיו המון אמא. מכל הצדדים. על כל אחת מהן אפשר לכתוב פרקים גדולים ובקלות יכלה כל אחת לקבל היום ארבעה עמודי אמצע בכל מגזין נשים יוקרתי. אבל זה לא הסתדר להן.
יהא הטור הזה מזכרת עבורן.
