שלמה צדוק צילום זאב שטרן
בענין המונדיאל. כבר ברור ששאיראן הולכת הביתה, ואני מפרגן עם הפרסים. חוץ מכסיל רשעים אחד בנבחרת איראן שקוראים לו מהדי טארמי כל האחרים הם אחלה. הטארמי הזה קרא להשמדת ישראל וקיבל על הראש מפיפ"א. אבל אם נתעלם מהדביל הזה ואם לא ניקח בחשבון עוד כמה אייטוללות משוגעים אז נקבל אחלה איראן נורמלית. ויש להם נבחרת נחמדה. בעולם קוראים להם: "נבחרת הדיקטטורה" ויש בזה משהו. בכל מקרה, אני עם הפרסים ואני הולך להרים כאן את נבחרת ה־11 הגדולים של הפרסים בכל הזמנים. יהיה מעניין.
אוהדים שרופים. אבל לפני 11 הגדולים יש לי כמה מילים על הכדורגל של השכונה. לשכונה הייתה תמיד קבוצת כדורגל ייצוגית אבל כל מספר שנים היו מחליפים לה את השם: מכבי/ בית"ר/ הפועל/ ואפילו היה לנו פעם שמשון עמישב. למה מחליפים?! עניינים כלכליים אני מניח, אבל לא בטוח. בכל אופן, לאהוב את הקבוצה הייצוגית זאת לא הייתה בחירה. זו הייתה גזירה. נולדים עם האהבה הזאת כבר מהפגיה. יעני, מיד אחרי שעשית ברית המילה כבר היו רושמים אותך כשחקן בקבוצה. כך יצא שעמישב הייתה הקבוצה עם מספר השחקנים הגדול ביותר בעולם. את כרטיס השחקן היינו מוציאים תוך 3 דקות אצל ד"ר דבורה. היא לא הייתה עושה סיפור מכל מכאוב. הייתה בודקת בעיקר את הוובוס ויאללה תעלה למגרש.
מנוי בבית הדין למשמעת. הקבוצה הייתה התאומה של בית"ר ירושלים. כלומר, לקבוצה היה מנוי בבית הדין למשמעת. זאת הייתה הקבוצה היחידה בעולם שהשחקנים היו יוצאים בהסעה מרוכזת למשחקי חוץ, וחוזרים בתפזורת ברגל דרך פרדסים. עמישב הייתה בעברה אימת הליגות הנמוכות. כל קבוצה שהייתה מגיעה לכאן הייתה בפיגור של 2:0 כבר בצומת סירקין. בספר דברי הימים של המעברה יש הרבה דפים על הקבוצה ובהזדמנות נספר עליהם.
הדרבי הגדול. על דרבי הפרסים של המעברה כתבנו בעבר. רק נזכיר שמדובר היה בדרבי סדיסטי ומאזוכיסטי שמקור היריבות שלו מעולם לא הוסבר. זה היה מונדיאל בין הפרסים של המעברה לפרסים של שעריה, והוא שוחק על מגרש העיזים שליד בית הכנסת של חכם נקאש. המשחק היה מידי שבת בשבתו ובסופו היו תמיד יותר פצועים וחבולים מאשר גולים. דרבי הפרסים המיתולוגי הזה הופסק כאשר בית הכנסת של חכם נקאש נסגר והמעברה פורקה. ולכבוד הדרבים ההם ולכבדו נבחרת איראן למונדיאל הנוכחי, נבחר את 11 הפרסים הגדולים של כל הזמנים .
היכל התהילה של ה-11. עבדכם הנאמן יעני הח"מ – שוער – שמו של הח"מ הלך לפניו וזאת לצד השוערים הגדולים של המעברה: חביב, סנדו, רפי, יצחק אבו ומוז'ו. הח"מ לא רוצה להיות צנוע אבל אצלו השער היה נעול יען כי הייתי אלוף בזינוקי התאבדות. הרחבה הייתה מחוץ לתחום החלוצים. עוד בנוער שמו עלי מיליוני לירות אבל נשארתי נאמן לכור מחצבתי ושיחקתי עד גיל זיקנה. יעני עד גיל 19. בסיום "הקריירה" עברתי לאקדמיה.
חיים צדוק – מגן ימני – מהדור השני של השחקנים הגדולים. מגן מארץ המגינים. לא רואה חלוצים סנטימטר. מי בא בקירבתו הסתכן. לעבור אותו היה התאבדות: רק על אלונקה. שיחק עד גיל 50.
משה אביצור – בלם קדמי – נפח של מקרר וזריזות של פנתר. לא הבין הרבה בכדורגל אבל היה מכסה שטח פי 2 מהממוצע. בעיטת בק למרחק של שני איצטדיונים.
יעקב אבו – מגן שמאלי – רזה אבל חזק. רץ ללא הפסקה גם לכיוונים שלא צריך. חוצה את המגרש לאורך ולרוחב כמעט 200 פעם במשחק. מגן בטון.
בני כהן – קשר קטלני – הטיות גוף חכמות והבנת משחק מושלמת. בעיטות יעף ומסירות סרגל לחצי מגרש ובין חמישה מגינים. מוכר גם בחילופי הקללות האין סופיים עם הקשר הקטלני השני, צ'רלי סויסה.
אבי כהן – קשר – חצי דור שני וחצי דור שלישי. גאון באסטרגיית משחק. יציאת סופה מהמקום. בעיטות מדודות חבל"ז.
אבי ארז – קשר קדמי – הג'ינג'י של הנבחרת. כאשר היה על המגרש חשבו שהגיע רכש משבדיה. להטוטן רזה אבל כסחן גדול. שליטה מרשימה בכדור והקפצות מרהיבות. טוב מאוד בלהכניס כדור בין הרגליים ולהביא כאב ראש למגן שלו. עצבני חבל"ז.
מולו הגדול – חלוץ מרכזי – חלוץ במשקל זבוב אבל עם שליטה פנומנלית בכדור. הכדור נדבק לו לרגל ויוצא ממנו רק בפאול. קרקסן ברחבת החמש. הטיות גוף מושלמות. שיחק עד גיל 60. אוהד הפועל ללא תקנה. מוכר גם כ"יוסי חצוצרה".
רחמן כץ – קיצוני ימני – ענק בפריצות מהאגף. שייך לדור הראשון. רגליים דקות אבל ניתור לשמים. לימים נרכש על ידי הפועל שעריה בסכום שיא של חמש לירות, אבל לא הסתדר בין התימנים.
ניסים נאמני – קיצוני שמאלי – רזה, נמוך וקרקסן מקורי על שטח של שני מ"ר. חסר משקל ולכן היה יותר על הדשא מאשר על הרגליים.
משיח אליהו – מנוחתו עדן. הוא היה פחות כדורגלן ויותר סדרן ועצבן. אומנם היה לו מעט מושג בגולים אבל הוא נבחר להיכל התהילה בגלל עקשנותו לקיים את דרבי המזוכיסטים ההוא ביי הוק אור ביי קרוק.
המשך מונדיאל מאחד ומפתיע.
