שלמה צדוק צילום זאב שטרן
תור אללה עושה לנו הפתעת עולם. זהו הפרק השלישי בספר דברי הימים של טיולי תור אללה בע"מ. ובפרק זה נספר את המשכו של המסע לאיתור פסל אשת לוט, אחי אברהם אבינו. כזכור – בפרק הקודם סיפרנו כיצד הצליח תור אללה להמציא ללוט שבע נשים שונות לאורך רכס הררי הנחושת, בואכה עין פשחה אשר בים המלח. אמה מה?! מסע הגילוי המרגש של אשת לוט התיש מאוד את מעריצי תור אללה ואלו זעמו לאללה. על כן, החליט "מורה הדרך" המהולל לצ'פר אותם בהפתעה מרעישה ודרמטית, אשר הותירה את יושבי המעברה פעורי פה ולשון. סיפור ההפתעה הוא פרק מדהים בתולדות ימי המעברה והנה הוא לפניכם בתמצית.
ים המלח. צילום: אילן אסייג
מחליפים את המים של ים המלח. יום אחד מודיע תור אללה למעריצותיו הקשישות כי בטיול הקרוב לים המלח תהא להם הפתעה מרעישה. דבר ההפתעה לא פורט אולם היא הייתה סיבה להעלות שוב את מחיר הטיול ללירה ועשרים גרוש במקום לירה אחת. שיהיה. וכך, על הבוקר ההוא יצאו תור אללה וצאן מרעיתו לעבר המסע ההיסטורי. מעט לפני ההגעה למעיינות עין פשחה, ושנייה לפני הורדת סלי המזון המריחים "טפאלאק" (מאכל גורמה פרסי) משובח, תפס תור אללה את המיקרופון והודיע בקול סמכותי ורומנטי: "אנחנו יוצאים היום מוקדם מהמים, יען כי מחליפים את מי ים המלח…". אמר ולא יסף ואנחנו קנינו בצמא את ידענותו ואפילו לא התווכחנו עם גאוניותו. למה מחליפים?! איך מחליפים?! מי מחליפים?! מתי מחליפים?! אמר מחליפים – אז מחליפים…".
נוסעים אל היעד. עלינו על האוטובוס והנהג החל בנסיעה על כביש בלתי ברור ובלתי מוכר לנו. נוסעים ונוסעים עד אשר על אחד השלטים אנו קוראים: "יריחו"!! אאוז ביללה – מה יריחו?! והימים מעט אחרי מלחמת ששת הימים המה. יעני, היהודים היחידים אשר ביקרו שם בימים ההם היו אנשי סיירת מטכ"ל ולוחמי נועזים אחרים למיניהם. רחש בחש מרעיש עבר בין ספסלי האוטובוס שלנו. "וכי מה לציבור שוכני מעברה כמונו יש לחפש ולרעות במקום הלום קרבות כזה?!", שאלנו את עצמנו וצבטנו את בטננו כדי לוודא שאין מדובר בחלום. וכי לאן תור אללה לוקח אותנו?! וכי לא היה לנו טוב במעברה עד כי הוא לוקח אותנו להמיתנו, חלילה, בעיר בלתי נודעת זאת מאז ימי יהושוע בן נון?! וואיי , וואיי.
השקט והדממה. התדהמה והפחד הדביקו את לשוננו לחיכנו עת נכנסנו ובאנו לשערי העיר יריחו. מעט אחרי הכניסה לקח הנהג ימינה והביאנו אל כיכר גדולה. בכיכר עמד שוטר עטור במיליון אותות גבורה ומלחמה, מגוהץ למשעי, חרב בנדנו ורצועת אשפות לבנה על מותניו, ומתחת לגגון אלומיניום מאולתר היה מכוון את התנועה. "תנועה?!|". יעני, שלושה ארבעה טנדרים עם עיזים ובצידם המון עגלות וחמורים. מהפחד התחלנו להזיע.
מגיעים לשוק. אט אט ירד לנו האסימון: המלך תור אללה לקוח אותנו לשופינג קניות בשוק האגדי של העיר יריחו!!. הנהג עצר והוריד את הקונים היהודים אל מול "חנות", יעני צריף קרשים, שמכרו בה כל מיני תבלינים, קטניות וסוגי דגנים. בראות בעל החנות, לימים נודע כאחמד בעל האורז, את הקונים המשונים, הוא יצא אלינו ובקריאות שמחה הזמיננו לחנותו לראות את הסחורה. נראה כי בתחילה הוא בכלל חשב שמדובר באיזו פעולת הסחה של אנשי השב"כ ולכן היה נדיב מאוד. והרי מה יש ל־50 קשישים עם סלי אוכל להגיע לכיכר שוק ביום קיץ רותח שכזה?! אבל אט אט נפלו המחיצות וציבור הקונים ממעברת העיר החל להסתער על מחלקת האורז בחנותו של אחמד מכיכר שוק יריחו. למה אורז?! יען כי בימים ההם אחמד כלל לא הבין את עניין שווי הלירות ולכן מכר אורז גמלים (סוג של אורז, עם ציור של גמלים על האריזה) משובח בלירה וחצי בלבד לשק של 50 קילו! תוך שניות החנות רוקנה מהשקים וברחובות השוק נראתה לפתע שיירה מוזרה של כ־50 נשים, גברים, קשישים וטף סוחבים על גביהם הצנומים שקי אורז ודוחפים לאוטובוס. וכך עברו בני ישראל המודרניים מחנות לחנות ורוקנו את כל מה שהיה בהם, עד השק האחרון.
סוף דבר. לימים ובראות תור אללה כי יש לו יותר פרנסה מהקניות בשוק מאשר מהרחצה במי ים המלח, הוא החליף את מסלולי טיולי האקסטרים שלו לאזורי קרבות אחרים. יעני במקום ים הלכנו למסעות שופינג. פעם ביריחו. פעם בעזה. פעם ברפיח. פעם בחאן יונס. ופעם בשוק העיר העתיקה – מקום שם התרחש אחד מהאירועים הטראומטיים של דברי ימי המעברה. וכי מה קרה? הסכיתו: פתאללה מוכר הנחושת המיתולוגי הלך לאיבוד בסמטאות השוק וכמעט גרם לפרוץ מלחמת עולם נוספת. חזרתו של הקשיש פתאללה לחיק משפחתו לוותה בסיפור גבורה אדיר של האדון תור אללה. סיפור הגבורה רשום בתולדות דברי ימי המעברה לחוק עולם אבל את הסיפור נספר כבר בטור אחר. סבלנות.
התראה מיני חמורה. הטור עלול לצאת למיני חופשת קיץ. ראו הוזהרתם. כלומר, לא ממש מתנתק אלא שברצף יולי אוגוסט יהיו מעט חורים. אתם יודעים – החום הכבד מפריע לתקינות שגרת החיים. היכן הולך לחופשתי?! לא רציני. ממש קל"ב.
