יש לי אומץ. הקלישאה הנוראית אומרת שרצח של אחד הוא טרגדיה ורצח של המונים הוא סטטיסטיקה. מארגני עצרת רבין ז"ל, אלו שהפכו אותה, אולי בשגגה אבל באטימות, למפגן של מיאוס במקום למפגן של פיוס, צריכים היו לארגן את הטקס אחרת. באופן שכל אחד מהעם יחשוב שהוא עצמו נרצח בטרגדיה ההיא שם. אבל המארגנים בחרו אחרת ולי יש אומץ להטיח להם הכל בפנים.
הכיכר הייתה מלאה באנשים חסרים. השבוע התקיימה עצרת הזיכרון ה-24 לרצח הנתעב של יצחק רבין ז"ל. על הבמה עמדו האוראקלים המוזיקליים אחינועם ניני ואביב גפן, שני אומנים מעוררי מחלוקת להחריד, ובכיכר רבין עמדו אלפים ושמעו נאומים שבלוניים. הטקס היה מלא אבל משהו בכל זאת היה חסר שם. היו חסרים שם מאות האלפים. ואם תרצו: לא כל העם היה בכיכר. וזה עצוב. עצוב שלא היו שם אלפי מתנחלים. שלא היו אלפי חרדים. שלא היו מנהיגי הימין. שלא היו רבבות חובשי כיפות. שלא היו מאות רבנים. שאנשי הרוח והספר מהמחנה הלאומי נותרו בחוץ לגדר. שלא היו עשרות אלפי תושבי שדרות ונתיבות. גם ראשי מפלגת העבודה לא היו שם ולכן חלק מראשיה קראו להחרמת הטקס. כן, גם משפחת רבין לא נאמה בטקס. זכותם ואין צורך לחטט ולשאול מדוע.
גם ביבי נתניהו היה חסר. אני מניח שחלק מהקוראים הרבים שלנו יעקמו אף, אבל אמרתי שלי יש אומץ. כן! היה צריך להזמין את ביבי נתניהו לשאת נאום פיוס ואחדות. די נמאס כבר מהסיגרים והשמפניות ומהחרמות הטיפשיות והאוויליות. לגנץ הייתה הזדמנות היסטורית להפוך לקונצנזוס הלאומי, אבל הוא פחד מההיסטוריה.
והיה חסר שם פיוס לאומי. היה שם ים של דיבורים על ביחד אבל הכל היה לא אמיתי. הכל היה פוליטי להחריד. מתנשא כזה. היה שם "הם" ו"אנחנו". כאילו קרב בין "בני האור" נגד "בני החושך". "כן לשלום", הייתה סיסמת העצרת. הם כמו רצו לומר שמי שלא שייך לכיכר הוא מחרחר מלחמות. נו באמת.
ד"ר שלמה צדוק. ילום:פרטי.
גם הטלוויזיה בקושי הייתה. ובשנים האחרונות יש יותר ויותר בקיעים וסדקים בחומת הקונצנזוס עד כי אפילו הדיווחים על הטקס מופיעים רק בעמודים הפנימיים של כלי התקשורת. וכבר אין שידורים חיים אלא רק הקפצות ומבזקים מהכיכר. יען כי לטקס אין רייטינג כמו שיש לריאליטי הנינג'ות של ישראל. עצוב.
ניכוס והדרה. התחושה כי מידי שנה הולך הטקס ומתדלדל מההמונים היא ממשית. כאילו שהטקס עובר סוג של הדרה נוראית. ישנה הרגשה כי ציבור שלם של יהודים אינו רצוי שם ואינו יכול להיות שותף לכאב על רצח של מנהיג ענק ז"ל. כאילו לומר שרק בעלי אג'נדות פוליטיות מהמחנה הנאור והמתקדם רשאים להיות עצובים. אני לא חושש מלהיות אנטי פוליטיקלי קורקט ולזעוק כלפי נושאי שם השווא של רבין: הלו, דחילקום – הטחו עינכם מלראות שבמקום פיוס אתם מביאים עלינו פלגנות?. ובמקום להושיט יד לצד השני אתם ממשיכים להלקות אותו? הכיצד לא עייפתם מלנכס את האבל הלאומי הכבד רק לעצמכם? או רק לחלק מהעם? וכי למה ומדוע הנכם עושים כאן הפרטות של כאבים? האינכם רואים שדרככם אינה מועילה ואינה תורמת לכיבוי הלהבות שבשיח הבין גושי בעם? למארגנים יש כיכר אבל אין כסף. אולי אם יעשו חשבון נפש עמוק אז בשנה הבאה הם לא יצטרכו לעשות קמפיין גיוס המונים משונה.
