אזהרה. הסיפורים כאן מלאים מים ושיטפונות. יעני לקט סיפורי צונאמי של ימי המעברה. ועל שום מה?! על שום הסופה האחרונה שעפה עלינו לפני כשבוע. בקיצור, נא להיזהר מטביעות.
וואללה אמיתי. שני עבריינים כבדים ורשעים מהמעברה עברו ליד בית הכנסת של חכם נקאש בשנת בצורת אחת. פגש אותם החכם והתחנן: "אנשים, במחילה מכבודכם: אנא, היכנסו נא למשכן הקודש להשלמת מנין לתפילה דחופה להורדת גשמים בארצנו ובאדמתנו..". גיחכו השניים:" רבנו, דווקא אנחנו?! וכי בזכותנו יוריד האל גשמים?!". ענה להם חכם נקאש בטבעיות:" וואללה, בגלל עבריינים כמותכם הוריד הקב"ה מבול על הארץ 40 יום ו-40 לילה, אז מה זה בשבילו להוריד גשם לכמה שעות?!..".
ד"ר שלמה צדוק
יציאת מצרים מאוהלים לצריפים. הסופה האחרונה שעברה במחוזותינו הביאה קטסטרופות. ליבנו עם שוכני הגעתון, אבל לעולם לא יהא שיטפונם כשיטפון מעברתנו. זאת שסחפה את כל רכושנו הדל לוואדי הגועש שליד צריף הרפואה בואכה הים התיכון. בתחילה היה המיני צונאמי הנ"ל רק ממטרים פזורים, אלא שלפתע גל ענק שטף צפונה את כל מה שלא היה מחובר חזק לקרקע, יענו: אוהלים, לולים, מיטות סוכנות, סירים, פיילות, פרימוסים, פתיליות, בגדים ושמיכות. לאחר השיטפון היה נראה כאילו ימי התוהו ובוהו של ספר בראשית באו על המעברה. אשרינו שהיה לנו צבא שהעביר את כל הניצולים למחנה סירקין. אבל להלן משהו טוב שיצא מהשיטפון ההוא: הסוכנות העבירה אותנו מאוהלים לצריפים עם גג מפח….
הגג שעף. לימים רשמה המעברה סופת טורנדו נוספת. סופה זו רשומה בספר דברי הימים של המעברות על שום הגג המעופף של הצריף של אום כרמלה, אשתו של אבו מנשה. אום כרמלה הייתה מחלקת לנו סוכריות כאשר הבאנו לה קופסא של תה גרגירים שחור. למה שחור?! וואאללה לא מבין עד היום. בקיצור, לילה אחד של הסופה ההיא נשמע בום על קולי בגזרת המעברה. פתחנו חלון ולפתע ראינו שהגג של צריף אום כרמלה ואבו מנשה עף לשמים. במהלך גבורה מדהים פילסנו דרך בבוץ ובברד, נכנסנו לצריף וחילצנו את האומים מהתופת. רטובים עד קטסטרופה נכנסנו כולם לצריפנו והתייבשנו אל מול הפרימוס עוד ימים רבים. הגג המעופף לעולם לא נמצא. כנראה שעף לשעריה.
התרנגולות עפו השמימה, ז"ל. היה זה יום הכיפורים תשי"ט שבו, כתוצאה מסופת טייפון וממחדל משפחתי, הלכו לעולמן עשרות תרנגולות אומללות שלא היה להן מספיק מזל להישאר בחיים גם לאחר ששרדו את טקס הכפרות שני לילות קודם לכן. ומעשה שהיה כך היה. באותו ליל כיפורים הוריד עלינו האל סופת גשם מסוג טייפון. טיפות בגודל תפוזים. הגשם הכריח אותנו להישאר בבית הכנסת המוגן של חכם יעקב שעות רבות לאחר תום "כל נדרי". למזלנו מצא המולא אג'א, רב הקהילה, איזה מזמור להפסקת הגשם ובטיים אאוט הגשם שנוצר טסנו הביתה. כאשר הגענו לביתנו ראינו את השוד והשבר. מתברר כי בהשפעת הסעודה המפסקת, שכחנו להכניס את התרנגולות שלנו ללול וכולן טבעו או קפאו מהקור הסיבירי.
טקס טהרה על בסיס מים קדושים בדליים. במעברה היו טקסי טהרת טומאות רבים ומגוונים, יעני שחורים מכל הסוגים, אבל טקס טוהרה על בסיס דליים היה מיוחד. ולהלן סיפור הטוהרה של פרדי אבו עזיז התמים, וזאת בעקבות סיפור "טומאתו" המצחיק. האמת היא שטקס הטוהרה הקונבנציונאלי היה מורכב מ-ז' ימי הרחקה מהמחנה ולעוד ז' טבילות בבור המקווה, אלא שבמקרה דנן קבע חכם יעקב שיש לטהר את הטמא באמצעות דליים של מים קדושים. ועל שום מה נטמא פרדי? על שום שהוא ראה במו עיניו, לא עלינו, חמץ בימי פסח של שנת תשי"א. וואיי וואיי. פרדי התייסר לילה שלם בדילמה האם לספר לעולם על החטא או להעביר אותה ככה בשושו. התייסר, התייסר ובסוף עשה חטא נוסף: המסכן סיפר את סיפור המעשה לעמרם, הרכלן הכי מקצוען של המעברה. עמרם סיפר את הסיפור לאביו ולאמו, ואלו סיפרו את דבר טומאת פרדי לכל ישראל ואשתו. בינתיים, ראה פרדי שהסיפור מסתבך ולכן החליט לסור לביתו, ללבוש בגדי פיג'מה ולהאמין שחטאו יכופר. אלא שדבר הטומאה כבר התרכל בכל רחבי המעברה ופרדי נחשב למצורע שאיש לא יבוא בקהלו, רחמנא ליצלן. לבושתם ולכלימתם של הורי פרדי לא היה גבול ועל כן הלכו אצל חכם נקאש לשאלו באשר לשחרור פרדי מטומאת החמץ. חשב חכם נקאש וחשב ופסק: יעמוד פרדי הטמא במרכז הרחוב, על אופניו, על בגדיו ועל הפיג'מה שלו, וכל אחד מהתושבים ימלא דלי מים וישפוך עליו. וכך היה. יום למחרת, לקראת קור הלילה, עמד פרדי בפיג'מתו בכיכר המרכזית, עיניו דומעות ופרצופו שמח, וקיבל עליו עשרות דליי מים קדושים מהבאבא נקאש. כך שב פרדי להיות טהור וכאחד האדם.
הטוריה על הראש. בדברי ימי המעברה רשומים סיפורי מים רבים, וכל אחד יותר מצחיק ומקורי מחברו. למשל: סיפוריי ונציה של רחוב עזרא ונחמיה והרפסודות הפרימיטיביות שהעבירונו מצד לצד, אגם הראפטינג של הבוזגלואים בגן אלי כהן ז"ל, הגלשן של בבר אסולין שעשה סלאלומים בואדי שליד צריף הרפואה וכמובן שיא השיאים של הסיפורים: בריכת השחיה שחפר נורי בחצר הצריף ושבעקבותיה ספג טוריה על הראש. אבל קצרה היריעה מלספר הכל.
סוג של אופטימיות. לאום כרמלה עף הגג של הצריף אבל במקום לבכות היא אמרה: "לפחות עכשיו אני רואה את הכוכבים זורחים".
