בשמונה בבוקר ביום הבחירות הסתובבתי בקלפיות הבית שלי ושם ראיתי את תבוסת מחנה השמאל ואת תבוסת האידיאולוגיה העקומה של "רק לא ביבי". בעשר הלכתי לשעריה ואחדות ושם ראיתי שהתבוסה גדולה הרבה יותר. וראיתי גם את הסיבות לכך.
ומה ראיתי שם? ראיתי כיצד מפלגות מדינת תל אביב ורמת השרון – כחול לבן והעבודה מרצ, מוותרות מראש על עשרות אלפי קולות של שכונות מדינת פתח תקוה. אפילו בדל של נייר תעמולה אחד של כחול לבן ומרצ לא היה שם!!. שלא לדבר על איזה דסק תעמולה, או של איזה פעיל בחירות מדרבן. ואם תרצו זאת היא תורת התבוסה כולה על רגל אחת.
ד"ר שלמה צדוק
ומה עכשיו?
הבחירות האלו היו סוג של עימות יצרי ושלטוני בין שתי מדינות: מדינת החסידים שפעלה בשטח, מול מדינת המתנגדים שפעלה בעיקר באולפני הטלוויזיה. אגב, בליל הבחירות ובמתן המדגמים אפשר היה לראות באולפנים כיצד נראית סוכת אבלים בתקשורת. זה היה צורם ברמות.
בבחירות מועד ג' עמד ביבי למשפט ציבורי עם מיליונים של מושבעים. רוב גדול מוחלט של המושבעים זיכה אותו זיכוי סוחף. זיכוי פוליטי. הזיכוי הזה מטיל לטעמי צל כבד מאוד על גורמי האכיפה. תחושת הליכודניקים הייתה שהמחנה השני לא מסוגל לעכל תרבות דרבוקיסטית ולכן מחנה העם ניהל קרב הישרדות נגד בתי המשפט, הפרקליטות והתקשורת. התחושה הייתה שהביקורת התקשורתית נגד נתניהו כבר מזמן הפסיקה להיות לגיטימית והפכה להיות פתולוגית. והחמור מכך? התחושה היא שהביקורת המבזה לא הייתה רק נגדו, אלא נגד כל החסידים שלו. "העם מטומטם"? "צריך להחליף את העם"? נו באמת.
הטענה הרווחת עתה היא שנתניהו ניצח בגלל קמפיין שירד נמוך. סליחה, אלו טיעונים מוזרים של לוזרים. זה כמו לומר שהעם ירד נמוך.
ועכשיו?
יאללה חברים מכל המחנות: בבקשה לכו לאחדות לאומית, כי חייבים להתקדם ויש כאן מדינה לנהל. יהא האל עימנו. לפחות סיוט הבחירות הרביעיות כבר לא רלוונטי. הלוואי.
