לפני הגיוס לצה"ל, נשלחתי לקורס קדם צבאי מטעם רשות הטבע והעתיקות עם צעירות דתיות בנות גילי. למרות שאיני דתייה, החלטתי לקום איתן כל בוקר לתפילת שחרית. ככה, עמדנו יחד כולנו בחוץ מול נוף פראי והתפללנו. בכל פעם שכחתי לדלג על השורה "ברוך שלא עשני אישה" וכשהייתי תופסת את עצמי טועה ואומרת את המילים הלא נכונות, חייכתי לעצמי חיוך מטופש.
נזכרתי במשפט "ברוך שלא עשני אישה" לפני כמה ימים כשצעדתי ברחוב בחמש וחצי בבוקר ומאחורי שמעתי צעדים. הסתובבתי במהירות ומולי חלף גבר עם מוט ברזל ביד. חשבתי שאני מתה במקום, אך הגבר החסון המשיך ללכת לדרכו. אני בת 39 ומעולם לא חשבתי לעצמי שהייתי מעדיפה להיוולד גבר ולא אישה, אבל אני חייבת לציין שלאחרונה מסקרנת אותי התחושה של ללכת ברחוב בלי פחד. לפני כמה חודשים התחלתי להתאמן וגיליתי שאם אני רוצה לשלב את האימונים בשגרת חיי, אני צריכה לצאת להליכות ואימונים בשעה חמש וחצי בבוקר. ביום הראשון להחלטתי, יצאתי לרחוב והיה חשוך. במשך רבע שעה התהלכתי ברחוב די בפחד ובכל פעם כשראיתי מישהו צועד לפני, מאחורי ומצדדי הרגשתי את הלב דופק בחוזקה. ברבע לשש פנסי הרחוב כבים בפתאומיות עוד לפני שהשמש עולה ואז כשחשוך ממש, הפחד אפילו מתגבר עוד קצת. בהמשך השמש זורחת אט אט ושולחת קרני אור ראשונות ואז סוף סוף אני חשה ביטחון.
האם גם גברים שונאים חניונים בלילה? האם גם הם יוצאים מהקניון, יורדים במעלית לקומה מינוס 3 ומתפללים שהחניון יהיה מואר ושיהיו בסביבה עוד אנשים? האם גם גברים מפחדים ללכת בחושך? התשובה כנראה די ברורה. לא. הם לא מפחדים. אף בחורה לא תתנפל עליהם ותגרור אותם לפינה נידחת על מנת לפגוע בהם.
לאחרונה נשים מתחילות לדבר בגלוי על הטרדות מיניות שחוו במשך השנים, בעבודה, בצבא ובמרחב הציבורי. כן. להיות אישה זה לא פשוט. אני חושבת שרוב הפעמים שהוטרדתי, לא הבנתי בכלל שאני מוטרדת. הפעם הראשונה הייתה בגיל 8. טיילתי לבדי עם הסקטים שלי בשדרה ליד הבית. פתאום הגיע גבר שלא הכרתי והוריד את המכנסים והתחתונים שלו. אני זוכרת שהסתכלתי עליו וברחתי מהר הביתה מזועזעת. אני לא חושבת שאפילו סיפרתי על זה להורים שלי. הפעם השנייה הייתה בגיל 13. הלכתי עם שתי חברות אחר הצהרים להתרים למען ילדים חולי סיסטיק פיברוזיס. בגינה הציבורית בדרך, רצו לקראתנו מספר נערים כבני 15-16 וחשפו בפנינו את איבר מינם והתגלגלו מצחוק (מה הקטע של גברים עם חשיפת איברים מוצנעים…). בגיל 17 באוטובוס קו 82, ישב מולי חייל. הרוכסן במכנסיים שלו היה פתוח והוא לא לבש תחתונים. אני זוכרת שהסתכלתי המומה על מה שבצבץ שם וניסיתי כל הדרך לחשוב האם הוא בטעות שכח ללבוש תחתונים ולסגור את הרוכסן ואז אולי צריך להעיר לו, או האם הוא עושה זאת בכוונה. כל הבנות שישבו סביבו התנהגו כאילו הכל טבעי. אני כמו כולם ניסיתי להתעלם.
האם שלושת הסיפורים האלו הם הטרדה? עולמי לא טולטל ולא נראה לי שחשבתי על מה שקרה יותר מידי. גם לא כשהייתי בכתה י"א, ופיתחתי תמונות תמימות שצילמתי עם חברות באילת וגילית להפתעתי תמונה שבה הצטרף אלינו ללא ידיעתנו ישבן של בחור.
בצבא עברתי מספר הטרדות וגם אז לא הבנתי שמדובר בהטרדה. אם הדברים היו מתרחשים כיום, סביר להניח שהייתי יודעת איך להתמודד עם זה, אבל אז פשוט התייבשתי במקום. במקרה אחד כאשר הייתי בטוחה שאני קוראת נכון את המצב והבנתי שהוטרדתי, לא התלוננתי כי באמת חשבתי שאין לי מה להתלונן. תיארתי לעצמי שלא יאמינו לי. יום אחד ניצלתי הזדמנות שהייתה לי, והצצתי בתיק האישי של אותו אדם שהציק לי וראיתי שנכתב שם שהוא עבר מיקום ותפקיד לאחר שמישהי התלוננה שהוא הטריד אותה. חודש לפני תום שרותי הצבאי, אותו אדם קודם לתפקיד בכיר ואני שאלתי את עצמי האם עשיתי את המעשה הנכון כשהמשכתי לשתוק, והאם עוד בחורות יפגעו בעקבות ההחלטה שלי.
לפני כמה ימים הגעתי למסיבה. גבר שלא ראה אותי מספר שנים החמיא לי שאני נראית טוב ואז לאחר שנייה צחק ואמר: "אוי, שכחתי. אסור לנו להחמיא לכן הנשים. אתן ישר מאשימות אותנו בהטרדה מינית". חייכתי חיוך דבילי אבל מה שרציתי להגיד לו באמת זה: "הבדיחה שלך, כל כך לא מצחיקה. אני באמת חושבת שאתה אדם מספיק חכם ובוגר כדי לדעת מתי אתה מטריד ומתי לא, ואם אתה באמת לא יודע את ההבדל אז עדיף שלעולם לא תפנה לנשים, כי אתה פשוט אפס".
אז אולי "ברוך שלא עשני אישה" זה קצת מוגזם, אבל לפעמים בא לי להיות גבר. לצאת החוצה גם בשתיים בלילה לאימון בלי לפחד, לשמוע על נשים שהוטרדו ולא לחשוש שזה עלול לקרות גם לי. פעם אחת לדעת מה זה ללכת ברחוב ביטחון מוחלט.
רוצים להישאר מעודכנים?
מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו? / גליה עוז, איורים זויה צ'רקסקי-נאדי, הוצאת זמורה ביתן
מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו
הספר של גליה עוז גאוני בעיני. מערכת יחסים שלמה של משפחה אחת שכל כך אוהבת את החתול שלה אבל הוא מצדו לא משיב להם אהבה, אפילו לא קצת. לא משנה כמה מאמצים הם משקיעים במערכת היחסים הזו, העניין אבוד מראש. החתול לא אוהב אותם ואולי הוא בכלל לא אוהב אף אחד. אם לא הייתי יודעת שמדובר בחתול האמיתי של משפחת הסופרת, הייתי יכולה להישבע שהספר מתאר את החתול של חברה שלי, אבל כנראה לא מדובר בתופעה נדירה.
הסיפור עצמו משעשע ומלא דמיון, האיורים מקוריים ומשלימים את הטקסט בצורה יוצאת דופן. מי שאוהב חתולים יבין מיד על מה מדובר ומי ששונא חתולים, רק יקבל הצדקה לתחושותיו.
הבן שלי, שמפחד מחתולים, לא הפסיק לצחוק, ואני רק יכולה להמליץ לכם לא לשכוח להביט באיורים שעל צידה הפנימי של הכריכה.
# לבני 4 עד 7.
פיל קטן עיר גדולה / סיפר וציר: מיק קוראטו. תרגמו מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ הוצאת כנרת
פיל קטן עיר גדולה
אי אפשר שלא להתאהב באליוט. פיל קטנטן, חמוד וקצת שונה שגר בעיר הגדולה ומנסה להתמודד באומץ עם הקשיים הנלווים להיותו כל כך קטן ושונה. אבל לפעמים, ממש כמו בחיים, העזרה תגיע ממקום לא צפוי ודווקא מיצור קטן אף יותר.
סיפור על חברות מיוחדת הנרקמת ברגעים קצת קשים בין שני יצורים המוכיחים שאין דבר העומד בפני הרצון ושחברות ושיתוף פעולה הם הפתרון לרוב הבעיות בחיים.
לפעמים אני קצת מקנאה בסופרים שגם מאיירים את ספריהם. יש משהו בסופר שיודע לאייר במדויק את כל מה שהרגיש ורצה שהקוראים יראו בזמן הקריאה ובספר הזה אותו דיוק בולט במיוחד.
# לבני 3 עד 6
סטטוס לשבת
להמציא מכונת זמן, או לקנות סופרגול
אבישי: "אמא, אני ממש עצוב כשאני נזכר שנחמן מנדל מת. את יודעת מה יכול לשמח אותי?
אני: מה?
אבישי: "להמציא מכונת זמן שתחזיר אותנו לשנת 2013 לפני שהוא היה חולה".
אני: אי אפשר לעשות דבר כזה.
אבישי: "טוב, אז במקום זה תקני לי עשר חבילות סופרגול".
