הנס בן 8
הנס בן 8

נס חנוכה הפרטי שלי. המדור של מאירה ברנע גולדברג

מה זה שלוש, שאלתי. "חמודה, אל תיבהלי, אבל נראה שחבל הטבור כרוך סביב הצוואר של העובר שלוש פעמים". זה היה 24 שעות אחרי שהאחות בקופת חולים התעקשה שאסע לבית החולים, ובכך הצילה לי את ההיריון

פורסם בתאריך: 14.12.17 09:16

בכל חנוכה אני נזכרת בנס הפרטי שלי. עברו כבר שמונה שנים ועדיין, בכל פעם שאני נזכרת בו, נדמה כי מדובר בסרט שהתרחש אצל מישהי אחרת, אני רק השתתפתי בו כצופה.
אני מסתכלת על הבן שלי וחושבת לעצמי, כמה הרבה עברנו בשביל הרגע הזה, בו נחגוג לו יום הולדת בנר שישי של חנוכה. כמה לחץ, דמעות, היסטריה וכאב.

הכל התחיל בבדיקה שגרתית ביותר בקופת חולים. מאחר ונכנסתי להריון לאחר שנים ארוכות של טיפולי פוריות, ההיריון שלי נחשב הריון "יקר" ואחות ההיריון שלי בקופה, התייחסה אלי בהתאם. כמעט לאחר כל ביקור שלי בחדרה, נשלחתי מיד למיון נשים יולדות בבית חולים להמשך בדיקות מעמיקות יותר. היא שמה לב שאני מתחילה לפתח רעלת הריון.

רופא הנשים שלי לא היה מוטרד כל כך כמוה, לכן לא הייתי לחוצה. עד הפעם ההיא. הגעתי כהרגלי לבד. לאחר כל טיפולי הפוריות, כבר התרגלתי לקחת בפרופורציות את כל הבדיקות ולא ביקשתי מבעלי להגיע יחד איתי. הפעם האחות נכנסה ללחץ יותר מתמיד. היא התפרצה לחדרו של הרופא ודרשה ממנו לראות את תוצאות הבדיקות שערכה לי ודרשה בדיקת אולטרה סאונד מיידית.

הרופא לא הבין על מה כל המהומה. כשהיא יצאה מהחדר הוא לחש לי: "היא כל כך לחוצה ולפעמים קצת היסטרית. אני במקומך לא הייתי רץ לבית חולים. לכי הביתה, תחזרי עוד יומיים ואז נעשה עוד בדיקות ונחליט מה עושים הלאה". הייתי בשבוע 37.

כשיצאתי מחדרו, האחות ראתה שאני צועדת לעבר המעלית. היא רדפה אחרי. "מה הרופא אמר לך?", שאלה. אמרתי לה שהוא ביקש ממני לחזור עוד יומיים להמשך בדיקות. היא נחרדה. "לא! לא! לא!! את הולכת לבית חולים!!". כמעט ולא התאפקתי. רציתי לספר לה מה הרופא אמר עליה אבל לא עשיתי זאת. "תקשיבי, הרופא הזה יותר מידי אדיש. אני אומרת לך. לכי לבית החולים. במקרה הכי גרוע תגלי שסתם טעיתי. מה עדיף?".

האמת היא שרציתי להקשיב לרופא ולנסוע למשרד שם המתינה לי עבודה לרוב, אבל משהו במבט המתחנן שלה גרם לי לשנות את דעתי. זו הפעם הראשונה שהייתה לי תחושת בטן שאני חייבת לערב את בעלי והתקשרתי אליו על מנת שיגיע יחד איתי לבית החולים.

יום למחרת, כשהמנתחת שיילדה אותי בניתוח קיסרי נכנסה אל חדרי לבדוק את מצבי, היא הכריזה ללא צל של ספק שאם לא הייתי מקשיבה לאחות ההיריון שהכריחה אותי לגשת אל בית החולים, לא היה לי תינוק.

כשהגעתי יום קודם לבית החולים, הרופא לא היה מרוצה. "העובר מאד קטן, את יודעת?". שכבתי על מיטת הטיפולים והוא המשיך להסתכל במוניטור של האולטרה סאונד. אחרי רגע הוא יצא מהחדר. הכל קרה מהר. הבנתי שמשהו לא בסדר אבל לא ידעתי מה.

עוד שני רופאים נכנסו והסתכלו על המסך. הם דיברו ביניהם בקודים. "אתה רואה את זה?", שאל הרופא הגבוה, והנמוך ענה: "כן. אני רואה שלוש". קמתי במהירות מהמיטה. "מה שלוש?" הם לא ענו. בעלי הצטרף לשאלה, הפעם ביתר תקיפות. "מה זה שלוש"?.

הרפאים נזכרו בקיומי. "חמודה, אל תיבהלי, אבל נראה שחבל הטבור כרוך סביב הצוואר של העובר שלוש פעמים. אנחנו עדיין לא בטוחים, קראנו למומחה". הבטתי בשני הרופאים ובבעלי בשתיקה. הלב דפק בקצב מטורף, ומבלי יכולת לשלוט בזה, התחלתי לבכות.

הבטתי בבעלי. הוא נראה חיוור. המומחה הגיע. "חמודה, את בשבוע 37 נכון?". הנהנתי.

"אנחנו הולכים על ניתוח קיסרי. העובר לא במצוקה, אבל אנחנו לא רוצים שהוא יגיע למצב כזה".

במהלך ההיריון חלמתי על לידה טבעית ללא אפידורל. כעת נפרדתי מהחלום.

הרופאים סירבו שבעלי ישהה לצידי בזמן הניתוח. זריקת ההרדמה המקומית לא השפיעה והוחלט על הרדמה מלאה.

אחת, שתיים, שלוש, אני נרדמת. אחת, שתיים, שלוש, אני מתעוררת.

אני זוכרת שלא כל כך הבנתי איפה אני נמצאת ומה קורה איתי. "איפה התינוק?", שאלתי את האחות הראשונה שראיתי. היא לא ענתה. היא הייתה עסוקה בריב עם אחות אחרת בענייני כוח אדם במשמרת. "איפה התינוק שלי?", צעקתי. "הכל בסדר חמודה, תירגעי. הוא בחימום. היה לך נס. חבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר שלו והיו גם קשרים בחבל עצמו".

אחרי דקה בעלי נכנס. הרופאים היו מודאגים מאחר ואני דיממתי. הם החזירו אותי חזרה אל חדר הניתוח. מישהי שרק בדיעבד הבנתי שהיא המנתחת החזיקה את ידי. "זה הולך לכאוב חמודה, תתכונני". לא הבנתי על מה היא מדברת אבל אז מישהו לחץ לי על הבטן בחוזקה ובפתאומיות. אין מילים לתאר את הכאב. הרגשתי שאני עוד רגע מתה. במקום לבכות התחלתי לצחוק. צחקתי כי לא האמנתי שדבר כזה קורה לי. לא הגיוני שמישהו עכשיו לחץ לי על הבטן בחוזקה אחרי הניתוח הקיסרי שזה עתה עברתי. עוד לחיצה, עוד לחיצה. אני שומעת שמזעיקים מומחה מהבית ומזמינים עבורי עירוי דם. אני שומעת מילים לא מובנות. משהו על מגנזיום. אני מרגישה שאני זאת לא אני, שהכל קורה למישהי אחרת לחלוטין.

בשלב מסוים, לאחר שהפרופסור המומחה הגיע, הם הצליחו לעצור את הדימום. העבירו אותי לחדר אחר ואני שכבתי כאובה. אבל אז הגיע הרגע. סוף סוף בעלי הכניס לחדר עריסה קטנה ובה שכב היצור הכי מדהים שראיתי מימיי. כל כך כאב לי עד שלא הצלחתי להחזיק אותו. שלחתי לעברו יד ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שהוא נראה כל כך רגוע ומקסים .

נס חנוכה – הפכתי לאמא. תודה לך אחות מופלאה. בלעדייך כנראה זה לא היה קורה.

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

הנערה בקרח / רוברט ברינדזה, תרגום: דפנה ברעם, הוצאת רימונים

הנערה בקרח

הנערה בקרח

לפני כמה ימים ימים ניהלתי דיון סוער עם חברה. אמרתי לה שאני לא מסוגלת לקרוא ספרי מתח מתורגמים. אני תמיד מנסה אבל לא בהכרח צולחת אותם. אני מעדיפה מתח ישראלי. היא שלפה את הספר "הנערה בקרח" בהתלהבות והכריזה "את זה את תצליחי". הגעתי אליו חסרת מוטיבציה אך לשמחתי כבר בהתחלה נתפסתי ולא יכולתי לנטוש אותו, אפילו לא לרגע. "את ממש תאהבי את אריקה", נזכרתי בדבריה. הספר הראשון בסדרת הבלשית אריקה פוסטר, הנערה שבקרח, בונה יפה את דמותה, בלשית בתחנת המשטרה לואישם, שחוזרת מהשעיה במשטרת מחוז מנצ'סטר אחר תקרית שבה הייתה מעורבת ומתקבלת בחוסר אהדה בקרב פקודיה במחלק הרצח, לשם היא מגיעה לתפקיד חדש כמה חודשים אחרי שהתאלמנה מבעלה, בלש אף הוא, שנהרג במהלך עבודתו. היא נחושה להצליח ולנסות לחזור לשגרת חייה על אף ולמרות האבל שהיא שרויה בו. דווקא אז, מתגלית גופתה של אנדריאה בראון בת העשרים ושלוש באגם הקפוא שבגני מוזיאון הורנימן שבלונדון (אביה של הנרצחת הוא לורד דאגלס בראון, לורד ממפלגת הלייבור המקורב לראשי הממשל והמשטרה). זוהי פרשיית הרצח הראשונה שאריקה נאלצת לפענח עם כניסתה לתפקיד. הניסיון לפענוח הרצח הופך למרוץ מטורף נגד הזמן, כיוון שלאט לאט הרוצח האלמוני מתגלה כסדרתי והתככים והמזימות כנגד אריקה בתוך מקום עבודתה, הולכים ומתגברים. היא מגלה שהיא צריכה, בנוסף לכל, להיאבק על דעתה ותגליותיה לאורך החקירה, מול מפקד התחנה שצריך לרצות את הממונים עליו, וגם לעבוד קשה על מנת שתצליח לפענח את הרצח המורכב שהולך ומתפתח לפרשייה מסועפת מרגע לרגע. ברינדזה מפליא לערב את סיפור חייה של פוסטר והטרגדיה שפקדה אותה לפני שנכנסה לתפקידה החדש, ולארוג אותה אל תוך סיפור העלילה שהיא מפענחת. כמו בחיים, אנחנו נוכחים בקשרי הון-שלטון שאוחזים בדמויות כמו במריונטות. אריקה פוסטר נמצאת שם כדי לחתוך את החוטים ולחשוף את האמת העירומה. הספר הראשון בסדרה מעורר ציפייה לספרים שיבוא אחריו.
טוב. אז נראה לי שהצלחתי. הספר בהחלט עשה לי חשק להמשיך לקרוא ספרי מתח מתורגמים.

סטטוס לשבת

סופגנייה או פיצה

אני: איזו סופגנייה אתה רוצה? עם ריבה, עם שוקולד, עם ריבת חלב, עם…".
אבישי: "עם פיצה".
אני: עם פיצה?
אבישי: "כן. אני רוצה סופגנייה עם פיצה אבל בלי סופגנייה".

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר