מרגע שהפכתי לאמא, חלמתי על השלב בו בני יגיע לגיל הנכון ונוכל להתחיל ללכת יחד להצגות ילדים. החוויה שלי כילדה, יושבת ליד אמי בחושך ורואה את הקסם על הבמה, נצרבה במוחי ובליבי. ברגע שהתאפשר לי החלטתי לחזור להיות אותה ילדה וללכת עם אבישי למגוון רחב של הצגות ילדים על מנת שיחווה בעצמו את אותו ניצוץ, מתוך תקווה שגם הוא, כשיתבגר, ימשיך את השרשרת.
מגיל שנתיים וחצי ועד היום, כאשר הוא בן שמונה, הלכנו לעשרות הצגות וקשה לי להשתחרר מהתחושה שרוב ההצגות בהן צפינו, לא מספיק טובות. אני לא מתנשאת, אני לא מגיעה עם ציפיות גבוהות, אני מוכנה לשלם מחיר מלא וגבוה להצגה איכותית, אבל פעם אחר פעם אני נקלעת להפקות כל כך ירודות שאני ממש נעלבת. בחישוב גס אני יכולה לסכם שעל כל עשר הצגות גרועות, ראינו אחת טובה ואני לא בטוחה עד כמה הסבלנות שלי תאפשר לי להמשיך את מסע החיפושים בעקבות הצגות ילדים טובות.
הבעיה הראשונה בהצגות הילדים היא שחלקן מתבססות על שירים מוכרים, על מנת למשוך קהל. ואז נעשה ניסיון מאולץ לחבר טקסט שידביק לשירים עלילה. לפעמים אין בכלל קשר בין הטקסט שנאמר על ידי השחקנים לרצף העלילתי של הסיפור, אבל כיוון שמיד לאחר שהמשפט נזרק לאוויר שלושה זמרים מתחילים לשיר שיר מוכר ומדבק, וחמישה רקדנים מקפצים על הבמה מאחור, ההורים והילדים לא שמים לב לעובדה הזו ופשוט מאושרים מהמוזיקה.
הבעיה השנייה היא שבמקום לספר סיפור, מנסים בכוח לדחוף מסר. משפחה היא הדבר הכי חשוב, אהבה היא הכוח החזק בעולם, האחר הוא אני, בנות שוות לבנים, הכי חשוב שתאמין בעצמך, כסף זה לא הכל. באופן כללי אין לי בעיה עם מסרים מעצימים ובעלי משמעות, אבל לא כשמנסים לדחוף אותם לקהל בצורה כל כך מזלזלת ומעליבה, כאילו אנחנו לא מסוגלים להבין את המסר בין השורות.
בעבר, אפשר היה לנבא בסיכויים די טובים את טיב ההצגה לפי השחקנים שנבחרו לשחק בה. אני כמבוגרת שיערתי שאם יש בצוות שחקני תיאטרון בכירים, זה אומר שכנראה נעשתה עבודה יסודית שמשפיעה באופן חיובי על רמת ההצגה. היום גם זו כבר לא אינדיקציה, ועל מנת להתפרנס, רבים מהשחקנים מוכנים לשחק בהצגות בינוניות ומטה. אני לא רוצה לפגוע בשחקנים אותם אני אוהבת ועליהם גדלתי ולכן לא אכתוב את שמות ההצגות בהן היינו בחנוכה, אבל כל אחת מהן הייתה ברמה כל כך נמוכה שרציתי לבקש סליחה מהבן שלי שגררתי אותו לשם. שלא תבינו לא נכון, הוא ממש לא סבל, אפשר לומר שהוא בהחלט נהנה. גם אני ניסיתי להתעלם מהביקורת שלי וזרמתי עם האווירה השמחה של החג, אבל זה לא אומר שאני לא חושבת שמגיע לנו יותר. כן! אני לא מתביישת. מגיעות לנו הצגות ילדים טובות יותר גם אם מדובר בהפקה לכבוד חג החנוכה כשהמטרה העיקרית של המפיקים היא להרוויח כמה שיותר.
מצד שני, כנראה זה בדיוק מה שמגיע לנו. הצגות ירודות במחיר מופקע. למה? אתם שואלים. בבקשה, גם אנחנו כקהל לא נותנים את התחושה שמגיע שיתייחסו אלינו ברצינות. כל ההצגות אליהן הלכנו בחנוכה התחילו באיחור משמעותי. ההצגה אמורה להתחיל בשעה עשר. ויש הורים שבאותה שעה רק הגיעו לחניה. התורים בחוץ לקבלת הכרטיסים נמשכו זמן רב לאחר שהמופע אמור היה להתחיל. אף אחד לא מיהר. אנשים נכנסו גם חצי שעה לאחר שההצגה התחילה. בתיאטרון שמכבד את עצמו, ההצגה אמורה להתחיל בזמן. מי שמאחר לא מקים חצי אולם על מנת להיכנס, אלא ממתין להפסקה.
דבר נוסף, בהצגות לא אוכלים. הסדרנים מבקשים שלא לאכול באולם ובזמן ההצגה, וההורים מחביאים אוכל בתיקים ופותחים חבילות ביסלי וצ'יפס בזמן ההצגה. בכמה מקרים שמעתי ילדים מעירים להורים שלהם, "אבל אמא, אמרו שאסור לאכול", וההורים משתיקים את הילדים, "לא נורא חמודי". הגדילו לעשות בחלק מההפקות והניחו אריזות חטיפים על הכיסאות של הילדים לפני ההצגה. הכל למען פרסום. אבל לאפשר לילדים לאכול מול השחקנים? זו בהחלט התנהגות מאד לא מכבדת. אני לא רואה את עצמי כמבוגרת פותחת שקית ביסלי באמצע הצגה בתיאטרון הבימה. כשקמנו לצאת מהאולם, הסתכלנו על הלכלוך שנותר על רצפת האולם, זה היה פשוט מביש.
דבר נוסף, אחד הדברים שאני מלמדת את הבן שלי הוא שבסיום ההצגה מוחאים כפיים לשחקנים על מנת להראות להם את האהבה שלנו כלפיהם, את ההערכה שלנו למשחק שלהם. הורים רבים בוחרים לברוח מהר מהאולם ומוותרים על מחיאות הכפיים. הם לא מעוניינים לחלוק כבוד לשחקנים אלא רק לצאת כמה שיותר מהר מהאולם ולהימנע מהפקקים שביציאה, ובכך מגדלים דור חדש של ילדים שלא מעריכים שום דבר. לכן אין בי פליאה כשאני קוראת בעיתון ראיונות עם כוכבי ילדים שמתלוננים כמה מגעיל וקשה להיות כוכב ילדים, כי אף אחד לא ממש מחשיב אותם כשחקנים אמיתיים, אלא רק כאלמנט בידורי. למרות שזה עצוב , אני לא יכולה שלא לחשוב שאולי כל אחד מקבל את מה שמגיע לו. בשביל איכות ותרבות צריך להתאמץ קצת יותר.
רוצים להישאר מעודכנים?
"נבחרת החלומות – 50 הגדולים בדור האחרון", שרון דוידוביץ' ואלעד זאבי, הוצאת ניב
נבחרת החלומות
הגעתי לסניף צומת ספרים בגבעתיים ופגשתי שם את המנהל החדש רן בורכוב. כולו היה מלא התלהבות מספר חדש שהגיע לחנויות. הוא התחיל לספר לי עליו באושר, שמחה וניצוץ בעיניים. לא התאפקתי וביקשתי ממנו להמליץ עליו בכתב לכולם:
"ספר כדורסל חדש הגיע למדפים – עניין די נדיר במחוזותיו של העם היהודי, שלא ממש טוב בספורט אבל ממש אוהב לדבר עליו. הוא גם אוהב לקרוא עליו, בדרך כלל בעיתון, אבל אפשר גם בספר.
מה בפנים? צמד הכותבים זאבי-דוידוביץ' , נטלו על עצמם משימה בלתי אפשרית ויצרו דרוג של 50 השחקנים הגדולים ביותר בדורנו. הדרוג חוזר עד 25 שנה אחורה, ומתחיל ב־1992, אז הוקמה נבחרת החלומות המקורית – זו שהופיעה במשחקי ברצלונה ונחשבת כנראה לקבוצת הספורט הטובה בכל הזמנים (בכל ענף שהוא). הוא מסתיים בימינו אנו, בהם ישראלי מיבנה בשם עמרי כספי משחק במדי אלופת ה-NBA, גולדן סטייט ווריירס.
כל שחקן מה-50 זכה למיני-ביוגרפיה מקצועית ואישית, סיפור קריירה בשילוב מספר סטטיסטיקות רלוונטיות ואנקדוטות עסיסיות. המיקום בדרוג הוא כמובן סובייקטיבי לחלוטין, אבל זה עיקר קסמו; הוויכוח על מי טוב יותר הוא אבן פינה אצל כל אוהד ספורט, ומשחקי ה"נדמה לי" במסגרת ההשוואות בין ההווה לעבר (ולעתיד) מהנים במיוחד. הרי לכל אחד יש את הרשימה שלו, ומה שחשוב באמת זה לא לתת לעובדות לבלבל אותך בדיונים שכאלה.
הכותבים חילקו ביניהם את כתיבת הפרופילים, והשילוב נהדר. חלקם קלאסיים יותר, אחרים מטורללים על גבול ההזויים (בקטע טוב). אפשר למצוא שם משפטי שדה לשחקנים ש"בגדו" בקבוצתם, תיאוריות מזן ה"מה היה קורה אם" והפתעות נוספות.
הספר קריא ומדבר לקהל רחב במיוחד – החל מזאטוטים שרק למדו לכדרר או לקרוא בלי ניקוד ועד לשועלי קרבות ותיקים כמוני, שגם אם יעירו אותם באמצע הלילה יוכלו לדקלם כמה נקודות קלע ג'ורדן במשחק השני בסדרה השלישית באליפות החמישית. אפשר למצוא נתונים סטטיסטיים לצד קריצות למערכוני הגשש, דימויים מ"סיינפלד" לצד קישורים עדכניים לסרטוני יוטיוב (באמצעות אפליקציית QR).
תוצאה סופית: מדובר בספר מתנה נפלא לכל חובבי הענף ואפילו יותר מכך. ספר אינטליגנטי, נוסטלגי אבל לא דביק, קריא לכולם אך לא מטופש, כזה שיגרום לכם לצחוק ואולי אפילו לחפש את נעלי הכדורסל הישנות שלכם. או את השלט של הטלוויזיה. גם טוב.
עם המלצה כזו לא תרצו לקרוא?".
סטטוס לשבת
קול חתן וקול כלה
אבישי רואה בפארק חתן וכלה ומתלהב.
אני: אתה תרצה גם להתחתן כשתהיה גדול?
אבישי: "רק אם לא יהיו לי ילדים מעצבנים".
