יום הזיכרון לשואה ולגבורה: אני לא רוצה שלבן שלי יהיו הסיוטים שליוו אותי

הספר שגנבתי לאבי, "פרגול צלב הקרס"

אין לי מושג מתי בפעם הראשונה שמעתי על השואה, אבל אני כן זוכרת כיצד כילדה בכיתה א' פתחתי את המקראה ששימשה את אחותי הגדולה בבית הספר וקראתי על היטלר. אני זוכרת בפרוש את המילה שהפחידה אותי יותר מכל – צורר. היה בה משהו קשה ולא לגמרי מובן. לא שאלתי אף אחד מה המשמעות של המילה אבל ידעתי שזה משהו לא טוב.
אני זוכרת שכאשר הייתי בכיתה ב' ראיתי סרט בטלוויזיה והוזכרו בו מחנות הריכוז. אני זוכרת שבדמיוני מחנות הריכוז הצטיירו כמו שעות ריכוז בגן. ככה קראו לשעות המפגש בגן מיכל. שעות ריכוז, וככה הייתי עוצמת את עיני ומדמיינת את כולם יושבים על כיסאות כתומים קטנים במעגל.
אני זוכרת ימים בהם אני ישבתי ליד סבתא שושנה ז"ל והתחננתי בפניה שתספר לי מה היא זוכרת מהשואה. היה לי חלום לכתוב ספר בנושא. זה נראה לי משהו אגדי. "ספרי לי על השואה" אמרתי, כאילו מדובר באיזו הצגת תיאטרון. לא הבנתי למה אבא שלי סיפר לי שכשהוא היה קטן, היא דיברה על הכל וכעת היא שותקת. "סבתא של רון מספרת הכל, זה לא הוגן", צעקתי עליה יום אחד. "למה את לא מספרת לי? אולי בכלל לא היית שם?". בדקתי לה את היד, לא היה לה מספר מקועקע. לא ידעתי שהיו מחנות שבהם לא היו מקעקעים את ידי האסירים.
"החיים של הכלבים היו יותר טובים מהחיים שלנו", היא הסכימה לומר לאחר שנה, כשהייתי כבר בכיתה ג'. זהו. משפט אחד. יותר מזה לא הוסיפה.
נאלצתי לדמיין. נאלצתי ללכת לספרייה, לקרוא את כל מה שהיה שם בנושא ומאוחר יותר לשקר שאני לוקחת ספרים עבור אחותי הגדולה ולקרוא המון ספרים שלא התאימו לגילי. ספרים בהם התיאורים היו מזוויעים, מפורטים, מדויקים. נאלצתי לגנוב לאבא שלי את הספר "פרגול צלב הקרס" ולקרוא שם על ניסויים בבני אדם והתעללויות במחנות העבודה וההשמדה, להסתכל בתמונות ולאט לאט להתייחס להכל כאילו מדובר במיתולוגיה יהודית, משהו שהתרחש פעם, לפני הרבה הרבה שנים, בארץ רחוקה.
כשהייתי בחטיבה לקחו אותנו לסרט בקולנוע היכל, נדמה לי שמדובר היה ברשימת שינדלר. לפני הקרנת הסרט הייתה הרצאה על השואה בקולנוע והמרצה הקרין בפנינו קטעים איומים ונוראיים מסרטים. היינו בכיתה ח' ואני די בטוחה שלא נעשתה לנו הכנה מספקת מראש, חוץ מלהזהיר אותנו שלא לצחוק. סצנה אחת הייתה מפחידה במיוחד ולפתע היא הפסיקה באמצע. הילדים צעקו ודרשו להחזיר את הקטע אבל המדריך חייך, "אל תדאגו, יש לכם מספיק זוועות לראות גם בסרט שעומד להתחיל. אתם תקבלו את מה שאתם רוצים". אז לא הבנתי עד כמה נוראי היה היום הזה בשבילי. מניין הלגיטימציה לקחת ילדים ולהטיח בפניהם זוועה אחר זוועה אחר זוועה ולצפות שנגדל להיות נורמליים? אבל עובדה, גדלנו והתמודדנו. כל מי שגדל בשנות השמונים זוכר את הבריחה מסוביבור. ראיתי אותו בטלוויזיה כשהייתי ילדה עם אמא שלי והכל היה תקין והכל היה בסדר חוץ מהחלומות בלילה. פעם בשבוע בערך חלמתי חלום בו נאלצתי לברוח מהנאצים. היו אלו חלומות נוראיים ואכזריים. חלומות שמידי פעם חוזרים אלי גם היום כאדם בוגר.
כשהבן שלי נולד לא יכולתי עוד לשאת את זוועות השואה ואת המחשבות מה היה לו חיינו באותם ימים אפלים והפסקתי לקרוא ולראות סרטים בנושא. חשתי כי עשרות הספרים והסרטים שראיתי הספיקו לי לחיים שלמים וכעת לאחר שהבנתי, אני זוכרת ולא שוכחת אבל יכולה להניח כרגע לשואה. ואז הבן שלי נכנס למערכת החינוך והבנתי שהכל חוזר. כשפתחתי את המקראה שלו בכתה א' ומצאתי בה את השיר "אין פרפרים בגטו", כאב לי הלב. הילד שלי קטן, רגיש, ושמח. מהו הגיל הנכון לחשוף אותו לכל הרוע? איך מספרים לילד בן 7 על כל מה שקרה שם בפלנטה האחרת? אז נכון שהמורה הבטיחה לי שבכל שכבת גיל התלמידים נחשפים לתכנים המתאימים להם והכל נעשה בהדרגה אבל בכל זאת, בכל פעם כשמתקרב יום השואה מתחשק לי לקחת את הבן שלי ולברוח למקום אחר, מקום בו אף אחד לא יספר לו מה עשו לילדים יהודים בני גילו לפני כמעט 80 שנה. אני רוצה להגן עליו מפני המספר הנורא שישה מיליון, אני לא רוצה שיהיו לו בלילה את הסיוטים שליוו את חיי. אני רוצה לברוח אבל אין לי לאן.

מועדון הניצולים | מיקל בורנסטין ודבי בורנסטין הולינסטט

מועדון הניצולים / מיקל בורנסטין ודבי בורנסטין הולינסטט, הוצאת כנרת

עברו שנים מאז הפעם האחרונה שהרשיתי לעצמי לקרוא ספר שואה. עברו שנים מאז הפעם האחרונה שיכולתי נפשית לשבת עם ספר כזה ביד ולצלול בין דפיו. למען האמת, הגעתי לספר ממש בטעות. חיפשתי ספרי נוער מעניינים להמלצות עבור המדור לחג הפסח. הכריכה מצאה חן בעיני, משהו בצבע התכלת הרגוע ובאוניה השטה לה בים הרגיע אותי. רק מאוחר יותר בבית, כשהפכתי את הספר וקראתי את הכתוב בגבו, חשכו עיני אבל בכל זאת החלטתי לנסות. ספר נוער, מה כבר יכול לקרות.
הספר מספר את סיפורו של מיקל, שהיה עוד בבטן אמו כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ואת סיפור הישרדותו הפלאי בתקופה הנוראית ביותר בהיסטוריה של המין האנושי וקצת לאחריה. מיקל הגיע לגהינום אך הוא שרד את אושוויץ, שם כפי שידוע תוחלת החיים הממוצעת של ילד הייתה שבועיים. את הספר הוא כתב יחד עם בתו דבי, מפיקת חדשות בטלוויזיה ואני מוכרחה לציין שהוא כתוב בגובה העיניים ובצורה קלילה יחסית אך הנושאים והתיאורים קשים מאד. הספר נכתב בקול שפוי ומרגיע למרות ההתרחשויות הטרגיות שבו. התערבתי עם עצמי באיזה עמוד אתחיל לבכות. זה היה מוזר כי בצעירותי יכולתי לקרוא ספרים הרבה יותר קשים שמיועדים למבוגרים והצלחתי להתאפק כמעט עד סוף הספר, אבל כאן פרצתי בבכי כבר בשלב בו הצצתי בדש וראיתי את תמונתו של מיקל כילד קטן. התחלתי לקרוא את הספר וסיימתי אותו ביום אחד. הצלחתי להפתיע את עצמי. מדובר בספר שבלתי אפשרי להפסיק לקרוא בו באמצע. אנחנו יודעים שמיקל ניצל כי הוא זה שכתב את הספר אבל עדיין … הפחד נמצא בכל מקום.
בגב הספר נכתב: "ספר שנועד לקוראים הצעירים, אבל התקווה והקשיים השזורים בו ישבו את לב הקוראים בכל גיל". זהו ציטוט מהניו יורק טיימס. לדעתי הציטוט מדויק. הספר מתאים לתלמידים בחטיבת הביניים ומעלה (מינימום גיל 14) וגם מבוגרים ימצאו בו עניין. הוא קסום, אכזרי אך יש בו מוטיב של אגדה, למרות שהוא אמיתי. (תזכרו את גביע הקידוש של המשפחה אם תשאלו את עצמכם למה התכונתי כשכתבתי 'מוטיב של אגדה'). הוא ספר מיוחד שלא ייצא לי מהראש ולדעתי אני אזכור אותו כספר השואה האחרון שאקרא אי פעם. מומלץ בחום ובכאב.