מאירה גולדברג ברנע. צילום אפרת אשל
מאירה גולדברג ברנע. צילום אפרת אשל

"אז מה ?" בעלי צחק. "את מראיינת את עצמך לטור שלך?"

"כן" השבתי משועשעת. "ובאופן מוזר זה הראיון הכי מלחיץ שהיה לי אי פעם". מאירה ברנע גולדברג שאלה את עצמה את כל השאלות הקשות, בעיקר על איזכורו של אבישי בטורים שלה. ראיון בלעדי

פורסם בתאריך: 6.6.18 18:56

מאירה ואבישי.

מאירה ואבישי.

בילדותי, ביקרו בבית הספר שלנו די הרבה סופרים. אני זוכרת שישבתי והקשבתי להם בכבוד. מאוחר יותר בבית הייתי מדמיינת את פינת העבודה שלהם, חדר יפה עם ספריה ענקית, שולחן גדול ומהודר שעליו מכונת כתיבה עתיקה. החלון סגור על מנת למנוע מרעשי הרחוב לחדור פנימה.
שלושים שנה אחרי. אני סופרת בעצמי. יש לי חדר עבודה אבל אני לא נכנסת אליו. את כל ששת הספרים שלי כתבתי על אותה ספה בסלון, עם מחשב נייד על הברכיים וכשעל השטיח פזורים צעצועים רבים מידי. על שקט אני יכולה רק לחלום כי אצלי בבית אין שקט אפילו לא לשנייה. הבן שלי אוהב לשמוע מוזיקה, לנגן בפסנתר, לצטט ספרים ומחזות ו…לדבר, כל הזמן לדבר ומאחר והוא לא דיבר עד גיל מאוחר, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אבקש ממנו לשתוק.
הרעש לא מפריע לי. אני מתעלמת ממנו לחלוטין. הרעש כל כך נטמע בחיי עד שלאחרונה גיליתי שאני מתקשה לכתוב כשיש שקט ואם במקרה אני נמצאת לבד, אני חייבת להדליק טלוויזיה או רדיו.
את הריאיון הזה אני מקיימת בסלון על הספה המפורסמת, ברעש מוחלט. אצל בני (אבישי, בן 8) מתארחים ארבעה חברים.
***
"אז מה ?" בעלי צחק. "את מראיינת את עצמך לטור שלך?".
"כן" השבתי משועשעת. "ובאופן מוזר זה הראיון הכי מלחיץ שהיה לי אי פעם. למראיינת שלא מכירה אותי אני יכולה למכור איזה סיפור שאני רוצה. כאן אני יודעת בדיוק מי אני…".
אני מנסה לשאול את עצמי שאלה ראשונה אבל שומעת בתוך הראש את אבא שלי נוזף בי, דבר שהוא נוהג לעשות פעם בחודש בערך: "רק אל תראייני את עצמך על אבישי. תפסיקי לכתוב בכל מקום שהבן שלך אוטיסט! תפסיקי לספר על זה! תפסיקי לדבר על זה. הוא ילד רגיל, גם אם הוא אוטיסט. אל תכתבי על זה יותר סטטוסים בפייסבוק ואל תתראייני על זה בכל מקום".
"למה את באמת עושה את זה? למה את ממשיכה לכתוב על האוטיזם כל הזמן ולספר על הבן שלך?"
"זה התחיל בעילום שם. פתחתי דף פייסבוק בשם בדוי והתחלתי לכתוב טורים באתר "מאקו" בלי לציין את שמי. הייתי צריכה עוד הכנסה על מנת לממן את הטיפולים של אבישי וב"מאקו" שילמו יפה, גם התייחסתי לזה כאל טיפול פסיכולוגי. הכתיבה עזרה לי להתמודד. התגובות היו מטורפות. הורים לילדים אוטיסטים שלא ידעו מי אני, כתבו לי הודעות מדהימות לפייסבוק המיוחד שפתחתי על השם הבדוי שבו השתמשתי בכתיבת הטור. כתבו שבזכותי הם מתחילים להעריך את הילד שלהם יותר, שבזכות הטורים שלי ההורים והמשפחה מתחילים להבין סוף סוף מה עובר עליהם, אנשים שלא הכירו באמת אוטיסטים התחילו להבין התנהגות אוטיסטית ולא לפחד ממנה. חברים ומכרים שלחו אלי את הטורים שכתבתי ואמרו לי 'את רואה? אפשר לחיות יפה עם האוטיזם. תפסיקי לבכות. תראי מה האמא הזו מוכנה לעשות למען הילד שלה'. ואני עדיין פחדתי להיחשף. ההורים של בעלי עוד לא ידעו ולא ידעתי איך להפיל עליהם את הפצצה הזו. רק כשהבנתי שהעובדה שהטורים נכתבים בעילום שם, יוצרת רושם שאני מפחדת ומתביישת בבן שלי, החלטתי לצאת מהארון ואז כבר לא היה אכפת לי מה כולם יגידו. וכן, אבא שלי ואבא של בעלי מאוד לא אוהבים את הכתבות והטורים והחשיפה. הם מקבלים את אבישי כמו שהוא אבל לא מבינים למה צריך לדבר על זה. הם לא מבינים את הכוח שהטורים והדיבור על זה נותנים למשפחות אחרות ואגב, העובדה שאנחנו מדברים בצורה פתוחה על אוטיזם, גורמת לבן שלי לגדול לתוך זה באהבה ולקבל את עצמו".
הוא כבר בכתה ב', יודע לקרוא, גם החברים שלו יודעים לקרוא. את לא מפחדת שהוא יקרא את מה שאת כותבת? שהחברים שלו יקראו? ההורים של החברים?
"נתחיל בזה שמאוד נוח לי שההורים של החברים קוראים את מה שאני כותבת. זה ממש עוזר לי וחוסך ממני להגיע לכל אחד מהם באופן אישי על מנת לספר לו שהבן שלי אוטיסט, אבל שלא יפחדו. הם קוראים ויודעים על הקשיים וגם על המיוחדות והדברים הטובים. בסך הכל הילדים מגיבים טוב לאוטיזם שלו והמבוגרים הם אלו שמפחדים מהמילה הזו. לגבי אבישי, אני לא משלה את עצמי, הגעתי לקצה. אני בקרוב אפסיק לכתוב על האוטיזם שלו. אני חושבת שהדרך בה הוא גדל לצד האוטיזם גרמה לו להיות מאוד גאה. הוא לא חושב שאוטיזם זו נכות כמו שמקובל לחשוב, אלא שהאוטיזם זה חלק מהאישיות שלו ולפעמים יש תחושה שהוא חושב שהוא סוג של גיבור על. הוא מאוד אוהב מוזיקה קלאסית ואמנות ומעביר בכיתה הרצאות בנושאים האלו, כשמבוגרים (וגם ילדים) מתלהבים מהידע שלו הוא מייחס את הידע הזה ואת היכולות שלו לאוטיזם. סדרת ספרי "כראמל" נכתבה במיוחד למענו על מנת לעזור לו, ועכשיו כשהספר השלישי יצא, אני מרגישה שסוף סוף אני יכולה להירגע, העבודה בוצעה ואני אפסיק לדבר עליו בהקשר של אוטיזם".
תסבירי?
"כשהתחלתי לכתוב לפני ארבע שנים את סדרת "כראמל", הייתי במצב נפשי מאוד מעורער. היה לי ילד אוטיסט בן ארבע בבית ולא ידעתי איך אני יכולה לעזור לסביבה לראות עד כמה הוא ילד מדהים. כבר אז חששתי ממה שיהיה כשהוא ילמד בבית ספר. החלטתי לכתוב סדרת ספרים מצחיקה לילדים, משולבת בקומיקס, מתוך תקווה שתהפוך לרב מכר מטורף ושהילדים יתאהבו בדמויות. הכוונה הייתה שברגע שהסדרה תצליח, אכניס לעלילה ילד שונה. לא ידעתי במה יבוא לידי ביטוי השוני כי אבישי היה קטן אבל ידעתי שזה חייב לקרות כשהוא יהיה בבית ספר יסודי, ושהדמות תהיה הוא מבלי להשתמש במילה אוטיזם. מי שיבין יבין ומי שלא, לא. ידעתי שהגיבור השונה יהיה קצת מוזר אבל הוא יהיה הגיבור שיציל את המצב בזכות השונות שלו. לשמחתי הרבה שני הספרים בסדרת "כראמל" היו לרבי מכר גדולים וכעת הרגשתי בטוחה להכניס את דמות הילד שתכננתי לספר השלישי בסדרה שראה אור עכשיו לקראת שבוע הספר. לדמות קוראים "ויש", ילדים שקראו את הספר התאהבו בדמות, קבלתי מכתבים בהם ילדים אמרו שהדמות הזו היא הדמות האהובה עליהם וכעת כשיש דמות כזו, כמו אבישי, בסדרת ספרים מצליחה, אני אפסיק לכתוב ולהתראיין על הבן שלי, ואוכל להעביר את כל מה שאני רוצה לומר על אוטיזם, דרך הספרים".
איך אבישי הגיב כששמע על הדמות וראה את האיור?
"האיור של "ויש" מאוד דומה לו חיצונית, הוא היה מאושר. מאוד התרגש".
איך אבישי מסתדר בבית ספר עם העובדה שכולם קוראים את הכתבות עליו ועל האוטיזם, שמתפרסמות תמונות שלו בעיתון ועכשיו כשהוא דמות בספר?
"הספר הראשון שלי פורסם בשנת 2011 כשהוא היה בן שנתיים וכבר אז תמונה שלו לצדי הייתה בדש של הספר ובכל הכתבות בעיתונים הגדולים. הוא גדל לתוך זה, זה לא התחיל בוקר בהיר ככה פתאום. הוא חוזר מבית ספר ולפעמים מדבר איתי ומספר ש'השומר קרא את הכתבה עלי ואמר לי שאני מהמם, היועצת התלהבה מהכתבה שלך ואמרה לי שאני מקסים, שתי ילדות ביקשו חתימה שלך'. הוא ילד מאוד מקובל בחברה, יש לו טור אישי בעיתון הילדים "אצבעוני". הוא רגיל כל הזמן לקבל תגובות מאנשים למעשים שלו. כשהוא היה בן ארבע הוא ניהל שיחה במוזיאון תל אביב עם השומרת על ההבדל בין אימפרסיוניזם לפוסט אימפרסיוניזם. אנשים התעלפו. חשבו שאני מלמדת אותו את כל זה, ולא הבינו שהוא קורא לבד מאנציקלופדיות. בקיצור, הוא רגיל לתשומת לב".
את מתקרבת לגיל ארבעים. אנשים רבים חווים משבר גדול בסביבות הגיל הזה, את חוששת?
"העשור האחרון של חיי היה גדוש במשברים. טיפולי הפוריות הקשים שעברתי, האשפוזים בבית החולים בעקבות הטיפולים, ההפלות, ההיריון הטראומתי עם אבישי שנולד לבסוף בניתוח חירום בו הייתה סכנה לחיי שנינו עקב סיבוכים, דיכאון לאחר לידה, הגילוי של האוטיזם, התמוטטות העצבים שעברתי בעקבות הגילוי. אני לא חושבת שאני מגיעה לגיל ארבעים עם פחד ממשבר חדש. באופן מוזר אני מגיעה אליו רגועה ושלמה וההוכחה לכך היא דווקא ספר המבוגרים החדש שלי שיצא לאור יחד עם "כראמל 3" ("מסעותי עם חמותי"). עד עכשיו ספרי המבוגרים שכתבתי התבססו בדרך זו או אחרת על החיים שלי. ואני זוכרת שכשיצא לאור ספרי הקודם "משפחה לדוגמה" ונתן הצצה קצרה למשפחה עם ילד קטן שמתגלה כאוטיסט, ישבתי בבית קפה וחשבתי לעצמי שכנראה לעולם לא אוכל לכתוב יותר על שום נושא כי האוטיזם נכנס כל כך עמוק לחיים שלי ואם אין אוטיזם בכתיבה שלי אין לי זכות קיום. אפילו הפסקתי להתייחס לעצמי כאל מאירה ברנע גולדברג והפכתי ל"אמא לילד אוטיסט". ואז קרה הנס. קודם כל אבישי הפסיק להיות עבורי "ילד אוטיסט". התחלתי להתייחס אליו קודם כל כילד ורק אז להתייחס לאוטיזם. וברגע שזה קרה, גם אני השתחררתי וחזרתי להיות אני. בספרי "מסעותי עם חמותי" לא תמצאו אוטיזם. הספר מצחיק ביותר, קליל ומגניב. הספר שכתבתי הוא המתנה שלי לגיל ארבעים. ודווקא עכשיו אני מרגישה צורך לשחרר גם את אבישי מהכתבות שלי על האוטיזם שלו. בשנה הבאה הוא יעלה לכתה ג', אני ובעלי הצלחנו לגרום לו לאהוב את עצמו כמו שהוא, אפשר לעבור הלאה. אם הוא ירצה לדבר או לכתוב על עצמו זו כבר תהיה החלטה שלו.
***
"נו?", בעלי התעניין. "איך היה לראיין את עצמך?".
"דווקא בסדר. עניתי. המראיינת הייתה ממש קשובה".
אבישי והחברים ירדו לשחק בחצר. הבית שקט. כאמור אני לא יכולה לכתוב כשיש שקט, אז הראיון הסתיים. חזרתי לקרוא ספר.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר