בילדותי, בכל סוף שנה בטקס חלוקת התעודות הייתי שרויה במתח גדול. מכיתה ג' בערך ידעתי שאני לא נחשבת תלמידה טובה ועדיין כמו כולם חיכיתי שהמורה תקרא בשמי ותיתן לי את תעודת סוף השנה. חשבתי לעצמי שאולי פתאום יקרה נס והציונים ישתפרו מעצמם. חברות שלי היו תלמידות מעולות. הציונים שלהן תמיד נעו בין 85 ל־100 ולא משנה אם מדובר בכיתה ד' או בכיתה י"א. אצלי הייתה הדרדרות כל שנה. בהיסטוריה, ספרות ותנ"ך קיבלתי ציונים גבוהים ואילו במתמטיקה, אנגלית ויותר מאוחר בפיזיקיה וכימיה ציונים איומים.
ביום האחרון לשנה, החברות שלי היו הולכות בהתלהבות עם התעודות בידיהן. כשהיו מגיעות הביתה, ההורים שלהן הביטו בתעודה מאושרים, ומיד התקשרו לסבא וסבתא להשוויץ, לחגוג, לשמוח.
אני הייתי מציצה, עוברת על הציונים בזריזות ומיד מכניסה את התעודה לתיק. כשהייתי מגיעה הביתה הייתי מראה את התעודה להורים שלי. לשמחתי הרבה הם אף פעם לא כעסו עלי או צעקו עלי כי גם הם לא הופתעו מהציונים שלי וידעו בדיוק מה צפוי להם. זה לא שהם לא ניסו לגרום לי להשתפר. אין מורה פרטית אחת למתמטיקה ואנגלית שלא באה אלינו הביתה, אבל כלום לא עזר. המוח שלי נשאר בסתימותו ובסוף פשוט הניחו לי, התרגלו שבחצי תעודה הציונים גבוהים מאוד ובחצי השני ציונים נמוכים. הם לא אמרו לי מילה אבל הרגשתי שאני מאכזבת אותם. חשבתי לעצמי שהם בטח היו מעדיפים ילדה כמו חברה שלי, שלא משנה מה המקצוע היא תמיד מצטיינת. לא רק היא. גם אחותה הגדולה ואחותה הקטנה. שלוש בנות מצטיינות. כן, יש הורים שזוכים בשלושה ילדים מצטיינים ולא צריכים כמו ההורים שלי להתמודד עם ילדים בינוניים.
מזל שבתקופה שהייתי תלמידה, לא היה פייסבוק. אני לא רוצה לדמיין אפילו את אמא שלי עושה לייקים לכל התעודות הנפלאות של ילדי החברות שלה ואז מחפשת תירוץ למה היא לא יכולה לפרסם את התעודה שלי.
אחת הבעיות הייתה, שבאותה תקופה סיפרו לנו שאם לא נלמד כמו שצריך – לא נצליח בחיים ועם התחושה הזו גדלתי. החברות שלי מהממות, חכמות ומלומדות אז הן יצליחו בחיים, ואני סתומה, וחיי יהיו חיים עלובים. לא יכולתי לדמיין את עצמי מצליחה במשהו ועם התחושה הזו גדלתי.
עברו שנים, משהו בגישה השתנה. היום לצד תעודות הצטיינות הקשורות לציונים, התחילו בבתי ספר שונים לחלק תעודות הצטיינות על נושאים חברתיים. הורים רבים מעניקים לילדים שלהם תעודות משלהם על אהבה לאחים, עזרה לבית ולזולת ועל חברות ועוד שלל תעודות וציונים בנושאים יצירתיים. כאמור משהו השתנה ומנסים להעביר לילדים את המסר שציונים הם בהחלט חשובים אבל הם לא הכי חשובים, יותר חשוב להיות בן אדם. הצלחה בחיים לא קשורה רק לציונים. בבית הספר בו לומד בני, בסיום המחצית הראשונה של השנה כל ילד קיבל תעודות הצטיינות בתחום בו הוא מצטיין, בלי כל קשר למה שנלמד בבית הספר ולהישגיו הלימודיים.
היום כאדם בוגר, אני מבינה שהאמת באמצע, בהחלט חשוב ללמוד, ולהשקיע גם במקצועות שיותר קשה לנו בהם. היום אני יודעת שאין אמת אחת להצלחה או כישלון בחיים ובמציאת תעסוקה איכותית עם משכורת ראויה. עד שלא מגיעים לחיים האמיתיים אי אפשר לדעת מי יצליח בזכות תעודת בגרות מעולה, מי לא יוכל למצוא עבודה בלי תואר באוניברסיטה ומי יוכל להסתדר בצורה נהדרת ולמצוא את מקומו בעולם גם בלי השכלה גבוהה אלא בעזרת כישורים חברתיים, יוזמה או כישרון טבעי.
כאמא החלטתי לעודד את הבן שלי להישגים בלימודים, לעודד אותו להצלחה אבל לא לכעוס עליו כשהוא פחות מצליח או נכשל. אני אנסה לעזור לו להשתפר במקומות שהוא צריך להשתפר אבל לא אריב איתו על כך, לא אתן לזה להרוס את היחסים שלנו ולא אריב אתו בגלל ציונים. מצד שני (יותר נכון צד שלישי) בזכות בני נחשפתי לגישה חדשה, שונה ומרעננת לתעודות. גישה שלא ראיתי אותה קודם אצל אף ילד שאני מכירה: התעלמות ואדישות מוחלטת.
כשחזרתי מהעבודה ביום האחרון ללימודים, שאלתי את אבישי שסיים כתה ב', היכן התעודה שלו והוא לא זכר היכן הוא הניח אותה. הוא אפילו לא פתח אותה. כשמצאתי אותה בסוף זרוקה באיזה חור בבית, הצצתי בה (נכון לעכשיו כל ההערכות שלו הן "שולט היטב"), החמאתי לו על התעודה המעולה, אבל הוא לא ממש התעניין. הוא לא מתייחס לתעודה. מבחינתו היא לא אומרת לו כלום. הוא לא חושב שפיסת הנייר הזו קשורה אליו.
ניסיתי לחבר אותו למציאות, לתעודה, למילים שנכתבו בה, לשבת איתו ולהסביר לו קצת על ציונים וגם להחמיא לו שהוא השתפר בכמה פרמטרים מהמחצית הראשונה, אבל זה באמת לא הזיז לו. הוא רצה להתחיל את החופש הגדול.
בשלב מסוים הפסקתי להציק לו ואפילו קינאתי בו וביכולת שלו להבין מה חשוב באמת בחיים. איפה הבגד ים ומתי סוף סוף סוף הולכים לבריכה.
חופש גדול ונעים לכל התלמידים.
ביוגרפיה קטנה – מתנה מושלמת ומרגשת להורים לאנשים היקרים לכם
במשך שנים ארוכות מראיין העיתונאי אודי מקסימוב, אנשים רבים לכתבותיו בעיתון "מקור ראשון" (לשמחתי הרבה גם אני זכיתי להיות בין מרואייניו הרבים ולהתרשם ממקצועיותו). פעמים רבות אחרי פרסום הכתבה מרואייניו מספרים לו עד כמה התרגשו לקרוא אותה.
התרגשותם של המרואיינים לאחר כתבה שהתפרסמה אודותם גרמה לו לחשוב על מיזם מדליק.
למה שרק מרואיינים מפורסמים יתרגשו?
האם לא לכל אחד ואחד יש סיפור חיים שיכול לעמוד במרכז כתבה או ביוגרפיה קטנה?
בכל יום אני פוגשת אנשים עם סיפורים מדהימים, ההורים שלי, ההורים של בעלי, סבתא שלי, השומר בבית ספר של הבן שלי.
עכשיו גם אתם יכולים להיעזר באודי ולקבל ביוגרפיה דמוית כתבה, מסיפור חייכם או מסיפור חיי האנשים היקרים לכם.
אז מה היא בעצם המתנה הזו ולמה צריך אותה?
יש בה ערך אמיתי וסנטימנטלי לשנים רבות, מרגש לקבל אותה בכל עת, היא תפורה על פי מידת המזמין ובהתאם לרצונו, היא קומפקטית ותמציתית ולכן נגישה ומעניינת את כולם – צעירים ומבוגרים.
הביוגרפיה הקטנה בנויה ככתבה – שמה דגש על הדברים החשובים והמרתקים באמת. עלותה נמוכה משמעותית מביוגרפיה רגילה שמחירה יכול להגיע לעשרות אלפי שקלים.
אתם מקבלים עשרה עותקים מספר ביוגרפיה בן 24 עמודים, בכריכה קשה, למינציה מבריקה ודפי כרומו.
יש עוד בונוסים שניתן לקבל (כמו סרטונים ועוד הפתעות) רק צריך לשים לב שזמן ההכנה הוא בין שישה לשמונה שבועות לכן יש לדאוג ולהזמין את המתנה בזמן.
אני התלהבתי מהרעיון ואם אתם רוצים לקבל עוד פרטים חפשו בפייסבוק "ביוגרפיה קטנה".
סטטוס לשבת:
חוברות עבודה בחופש?
אבישי: אמא, זוכרת שסיפרת לי שכשהיית קטנה לא אהבת להכין חוברות עבודה בחופש הגדול?
אני: ואני גם זוכרת שסיפרתי לך שלמרות שלא אהבתי, לא הייתה לי ברירה והכנתי אותם.
אבישי: ואני רק רוצה להזכיר לך שמה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.
