סופר אמא. אבישי ומאירה
סופר אמא. אבישי ומאירה

התקשיתי להאמין ש-90 אחוז מההורים נתנו תשובה כל כך מטומטמת

פורסם בתאריך: 22.8.18 15:28

כשהייתי קטנה (בשנות השמונים העליזות) ילדים עדיין שיחקו ברחובות ובמגרשים ריקים ושדות עדיין היו בנמצא. אבא שלי עבד באגד ומידי פעם היה חוזר עם אוטובוס "לילנד" ישן ומחנה אותו במגרש הריק שעל יד ביתנו.
התחביב שלי היה להגיע לאוטובוס עם חברות מהשכונה, לפתוח אותו (הייתה איפשהו ידית) ולשחק בפנים כל מיני משחקים. אחד הילדים שנהג להצטרף אלינו היה ילד שגדול מאיתנו בהרבה שנים. למרות שהוא היה מבוגר, הוא התנהג כמו כל הילדים. אני זוכרת שאמא שלי אמרה לי שהוא סובל מפיגור שכלי. אני לא הבנתי את משמעות המילים, הוא בכלל לא נראה לי סובל, להפך, תמיד היה לו מצב רוח טוב והוא חייך וצחק. אהבתי אותו אהבת נפש. בכל פעם שראיתי אותו הרגשתי שמחה בלב.
השנים עברו, התבגרתי, עליתי לחטיבה והוא נשאר בנפשו עדיין ילד. אחת השכנות ביקשה ממני להתרחק ממנו בגלל שהוא מסוכן, בגלל שהוא מפגר.
לא הייתי ילדה אמיצה ולצערי הרב לא הייתי בעלת מודעות חברתית ובטח שלא חשבתי שמותר לי לענות למבוגרים. אם אני זוכרת נכון, למרות שהמילה צרמה לי שתקתי ובכלל לא עניתי לה שהוא לא מפגר והוא לא מסוכן. לא אמרתי לה שהוא אחד האנשים הכי נחמדים והכי מצחיקים שפגשתי ולא אמרתי לה שתפסיק להתערב בדברים שלא קשורים אליה.
השנים עברו. אבא שלי כבר הפסיק לחזור הביתה עם אוטובוס, אני כבר לא שיחקתי ברחובות ואפילו לא ידעתי איפה הוא גר או מה שם המשפחה שלו. הוא נשכח. ככל שזכור לי לא קישרתי בין הקללה הנפוצה "מפגר" לבין ה"מוגבלות" לבינו. קיבלתי אותו כמו שהוא בלי לשאול שאלות.
כשהייתי קטנה הכרתי גם את רחל. ממרומי גיל 7 היא נראתה לי בת 150 לפחות. רחל הייתה גמדה, היא לבשה בגדים מוזרים, היו לה גבשושיות מפחידות על הפנים, שערה הכסוף היה אסוף לאחור ועליו הייתה מטפחת. הייתה לה עגלה מלאה בסחבות וחפצים. היא חילקה לכל הילדים סוכריות והפתעות, לכן קראנו לה "רחל המחלקת". כשראינו אותה היינו ניגשים אליה בשמחה ומחבקים אותה באהבה. ידעתי שהיא שונה, אבל זה לא הפריע לי או לילדים האחרים בבניין.
לפני כשבוע פורסם סקר מאוד לא מחמיא על סובלנות החברה בישראל, מטעם החברה למתנ"סים. 90 אחוז מההורים לא היו מעוניינים שילדיהם ישתתפו בפעילות (חוג, קייטנה וכו') עם ילד מוגבל (עיוורון, נכות, חרשות, אוטיזם, תסמונת דאון וכו').
כשראיתי את הכותרת, כאמא לילד אוטיסט שמשולב בהצלחה רבה במערכת החינוך, בקונסרבטוריון, בחוגים ומוקף בחברים רבים, האינסטינקט הראשון שלי היה להגיד שזה לא הגיוני, שאני לא מאמינה ש- 90 אחוז מההורים בסקר (600 נשאלים) נתנו תשובה כל כך מטומטמת, בטח לא לאור החלק השני בסקר בו 55 אחוז מההורים הכריזו שאם להם היה ילד עם צרכים מיוחדים, היה מפריע להם שהורים אחרים לא היו מאפשרים לו להשתתף בפעילויות כזו.
אבל אז נזכרתי איך רק לפני כמה חודשים נחשפתי לסרטון מזעזע על שכן שמתיז מים לעבר גינה של מרכז התעסוקה המיועד למבוגרים אוטיסטים, כי הוא לא רוצה מרכז כזה ליד הבית שלו. רוב האנשים לא רוצים מרכז כזה ליד הבית שלהם. בשנת 2009 הוצגו בכנס השנתי של משרד הרווחה נתונים מהסקר שערכו. 50 אחוז מהנשאלים לא רצו שילדיהם ישחקו עם ילדים בעלי פיגור שכלי או פגיעה מוחית, ולא הסכימו שאנשים כאלו יתגוררו בשכונות מגוריהם.
בנובמבר 2014 פורסם מדד ההכללה של עמותת אקי"ם בו התברר ש־30 אחוז מהציבור סבורים כי בעלי מוגבלויות חייבים להיות במסגרות נפרדות, 18.5 אחוז חוששים שבעלי מוגבלויות יהיו מסוכנים כלפיהם, 10 אחוז יתרחקו או ימנעו ממפגש עם אדם בעל מוגבלויות.
כמה קשה לנפץ דעות קדומות … אצל מבוגרים זה כמעט בלתי אפשרי, כל מה שנשאר לנו זה רק להאמין בחינוך הילדים. אם הילדים לא יפגשו באנשים ששונים מהם, הם יישארו בורים כמו ההורים שענו לסקר וזה כל כך עצוב, כי מי שעונה בסקר שהוא לא מעוניין שילד שלו ישתתף בקייטנה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, לא יכול להיות אדם עם לב טוב, הנשמה שלו צריכה להיות כל כך רקובה ששום דבר טוב לא יכול לצמוח ממנו.
לפני כמה ימים אחת החברות שלי ביקשה להתייעץ איתי. היא סיפרה לי שיש בגן של הבת שלה ילד משולב. היא לא יודעת אם כדאי לה להזמין אותו אליה הביתה כי היא מפחדת שהילדה שלה לא תלמד ממנו דברים כפי שהיא יכולה ללמוד מילדים רגילים.
זה הצחיק אותי, כי הבן שלי, האוטיסט, בגיל 3 לימד את כל הילדים בגן על ציורים של ואן גוך ומוזיקה של צ'ייקובסקי. הוא ידע לקרוא ולכתוב ובגיל 4 הקריא לגדולים ממנו סיפורים בפינת הקריאה בגן. "אני לא מכירה את הילד המשולב בגן", עניתי, "אבל אם תזמיני אותו אליכם הביתה, הילדה שלך תלמד משהו יותר חשוב, הילדה שלך תלמד להבין שכל בני האדם נולדו שווים, הילדה שלך תלמד להתייחס כראוי גם לילדים שונים ממנה, ולהתחבר איתם. בשום בית ספר לא מקבלים את הידע הזה".
הלוואי ועוד כמה שנים נראה סקרים עם תוצאות יותר מכילות. בינתיים, אנו ההורים לילדים המיוחדים צריכים להיות שגרירים שלהם וללחום כנגד הבורות, הטמטום והטיפשות.

התמימוֹת (רצח הנערות שהסעיר את הונגריה) / סילארד רובין (תרגם מהונגרית: דוד טרבאי), הוצאת עם עובד

ספר המבוסס על סיפור אמיתי, מהפנט, מיועד לבעלי עצבים חזקים בלבד. בשנת 1954, כשהונגריה תחת משטר דיכוי סטליניסטי, נעלמות חמש ילדות מעיירה קטנה ליד בודפשט. השמועות מתרוצצות, והגופות מתגלות בכפר, בביתן של פירושקה יאנצ'ו נערה בת 17 ואמה. הנערה מודה ומורשעת בחטיפה, אונס ורצח, ונידונה למוות. סופר הונגרי, סילארד רובין, מחליט לחקור את הפרשה אליה התוודע במקרה כאשר שוטט ברחובות בודפשט, סובל מכאב שיניים, ונכנס למוזיאון לקרימינולוגיה. בין המון פריטים משעממים, נתקל בדגם של בית איכרים ותצלום של משפחה חייכנית יושבת על גבי ספה, ומתחת לתמונה שלט: "זירת הפשע". על הספה שבתמונה, נטען בהסבר, נאנסו ונרצחו חמש הנערות. לצד התמונה הזו נתלתה תמונת "הפושעת", הנערה פירושקה. פניה המיוסרות מזכירות לו את אהובת נעוריו, מעוררות בו תחושות חזקות וסותרות, ומכאן העניין הופך אצלו לאובססיה. חקירתו נמשכת כמעט שלושים (!) שנה. הוא אוסף פרטי פרטים על חייה העלובים של הרוצחת. במהלך החקירה הוא משתכנע שהיא הייתה קורבן וכי הרשויות טייחו את החקירה כדי להסתיר סודות אפלים. הסופר מחליט לכתוב את הסיפור כשהוא משלים מדמיונו את הפרטים החסרים.
הספר כתוב כספור בלשי, בשפה יבשה במכוון, מתכתב עם כתבי הקודש ומיטב השירה והספרות, ושזור תיאורים של העיר בודפשט וחייהם הפשוטים והנאיביים לכאורה של תושבי הכפר ההונגרי העני. השילוב יוצר ניגוד מרתק עם תיאורי הפשע האיום שלא פוענח עד הסוף.

 

סטטוס לשבת:
סופרת? במה תעבדי באמת?

אבישי (בן 8 וחצי). אמא (בת 40).
אבישי: אמא, כשסוף סוף תגדלי, מה בא לך להיות?
אני: אני סופרת.
אבישי: כן, אני יודע, אבל במה בא לך באמת לעבוד?

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. בוצי

    כנראה שבעלי המוגבלות האמיתית הם האנשים שחושבים בצורה זו.כואב הלב על צורת חשיבה זו.היכן האחריות החברתית עזרה לזולת ולחשוב שהיית יכול להיות במקום הזה.

  2. בלהה

    כסבתא לנכדים (חלקם מתבגרים), לא הופתעתי כלל לנתונים העצובים שהוצגו בכתבה. בילדותי אימי גננת באחת משכונות פתח-תקוה, היתה פורצת דרך במשימה החשובה להכיל, להבין ולכבד את השונה/האחר. גם אז הורים התקשו לקבל זאת (רופאים/רופאות, אחים/אחיות, אנשי צבא קבע). עקשנותה נשאה פרי. 2 אחים חרשים, ילד אוטיסט, ילד עם פיגור שכלי שקיבלו אהבה, חום והזדמנות נדירה לגדול כמו כולם. לפני כל כך הרבה שנים הכל היה פשוט, טבעי ונכון. אין פלא שגם בנה הבכור ז"ל וילדיו ,אני ובנותי ותלמידיה של הגננת המופלאה גדלו לאנשים רגישים, תורמים ומכילים. ולך מאירה יקרה, הערצה גדולה על הדרך בה את מראה דוגמא להתמודדות מדהימה.

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר