חמש עשרה שנים עבדתי בשלל תפקידים ברשת "צומת ספרים", והיום שהכי אהבתי לעבוד בו בחנויות עצמן היה ערב יום הכיפורים. הבוקר תמיד התחיל בצורה רגועה יחסית ואז בתוך שעה החנות התמלאה בלקוחות וכולם רצו לקנות עיתונים וספרים שיעזרו להם להעביר 24 שעות באווירה קצת אחרת. (תמיד הרגשתי קצת עצובה כשראיתי את הפנים של אלו המאחרים שהגיעו כשכבר לא נשארו עיתונים בכלל, גם לא עיתוני נוער או ילדים ואפילו לא תשחץ אחד לרפואה).
אהבתי את השיחות עם הלקוחות ואת העובדה שהקשיבו להמלצות שלי. אם הייתי עובדת בערב יום הכיפורים הנוכחי באחת מחנויות הספרים, הייתי ממליצה לכל אחד על הספר הנהדר והנפלא הזה. אני אגב, קראתי אותו לאורך יומיים ב־18 שעות. יכולתי לקרוא גם בפחות אבל כל כמה רגעים הפסקתי על מנת להקריא לבעלי את הקטעים המצחיקים.
הספר ההסטוריה העלובה של משפחת פסטרנק
"ההיסטוריה העלובה של משפחת פסטרנק" / דורון שנער, הוצאת כנרת זמורה ביתן
קראתי את שם הספר בלב ואחר כך גם בקול רם.
חייכתי לעצמי.
איך אפשר להתעלם משם כזה??
התשובה: אי אפשר!
הצהוב שבכריכה וההמלצה של הסופר אלי עמיר על גבי הספר גרמו לי להרימו ולקרוא את הכתוב על גבו, מה שמיד הצית את דמיוני. שנות השישים בארץ ישראל כמערבון פרוע של האחים כהן…
ההימור היה מוצדק.
עלילת הספר מתרחשת בתקופת מלחמת ששת הימים, לא בחזית אלא בעורף התל אביבי. הירדנים והמצרים מפציצים את תל אביב (כן, כן, זה באמת התרחש) והאזרחים ה"רגילים" עסוקים בניקוי מקלטים, האפלה של חלונות הבתים, והאזנה תמידית לחדשות ברדיו. אבל לא כך משפחת פסטרנק גיבורת הסיפור. הם לא "רגילים" אלא כמו תמיד מרוכזים אך ורק בעצמם וממשיכים במשימה שמניעה אותם כל חייהם: גילוי האוצר שטמן הסבא. האוצר הגדול שאמור להפוך את כולם לעשירים ושכל אחד מהם רוצה אותו לעצמו ולא מתכוון לחלוק אותו עם האחרים.
תל אביב, כמובן תל אביב של אז, משמשת כתפאורה נהדרת לסיפור וכמעט משתתפת בו כ"דמות": חוף הים, המקלטים הישנים, סניפי בנקים (שחלקם כבר אינם קיימים), חנויות מכולת המחלקות מוצרי מזון כנגד תלושים, וכמובן הרחובות בהם צועדים הפסטרנקים בחיפושיהם.
אלו הדמויות הראשיות בסיפור:
"דון" פאבל פסטרנק, הסב הנכלולי וחד המוח שכל חייו הסתבך עם החוק, ומרצה מאסר עולם. סיפוריו על ילדותו והתבגרותו היו האהובים עלי ביותר בספר, פאבל הוא שילוב של קוזאק אמיץ ומלך הגנבים או אולי הכל למעשה בדיה ושקר?
מוישיק פסטרנק, הבן-לא-בן של פאבל, ביש מזל, שמעולם לא שכב עם לאה אשתו, אבל גידל את שלושת ילדיה כאילו הם בניו, כלוא בתא משותף עם ה"דון".
לאה פסטרנק, אם המשפחה, המטריארכלית הגדולה, בעלומיה טורפת גברים מרשימה, והיום אשה מרה ונכה, שבר כלי, השונאת את חייה ואת כל מה שזז פחות או יותר ללא הבדל דת, גזע ומין.
זאביק פסטרנק, הבן הבכור, גדל גוף, בעל לב ושטוח מחשבה, נכנס ויוצא מבתי כלא מאז שהיה נער, ולא אוהב אף אחד מלבד את אחותו דינה.
דינה פסטרנק, הבת האמצעית היפהפייה שהתנהגותה מופקרת ובה בעת עצורה, ונפשה מתנתקת לעתים מגופה, מסתירה אירוע אפל בעברה וכמיהה עזה לאהבה.
דודי פסטרנק, עורך הדין, צעיר הבנים, גאון, סיים בהצטיינות לימודי משפטים, נרקיסיסט, אגואיסט וקר נפש המרגיש מורם ממשפחתו ובכלל.
יעקב (יקוב) שניידר, הבנקאי, כביכול איש מרובע, אוהב סדר, אוהב כבוד, שהתחנך באנגליה ונשלח לפלשתינה, הופך חבר בלתי צפוי של דון פאבל ולדמות בעלת משמעות כבירה בחיי המשפחה, לחיוב ולשלילה.
השכנה הפטפטנית והרכלנית, אשתו של יו"ר הועד, הגברת לונגמאייר, שבנה מאוהב בדינה פסטרנק מאז ימי בית הספר והיא היחידה שמתעניינת בלאה פסטרנק ובגורלה.
דמות נוספת בספר היא השנאה. השנאה האיומה, הנוראית והאכזרית שפוגעת בכולם: מושיק שונא את לאה, דודי שונא את זאביק, דינה שונאת את לאה, לאה שונאת את כולם וכולם שונאים אותה.
"…שונאת ספרים, לא כל הספרים, ספרים שעבים ממאתיים שבעים ותשעה עמודים, לא ברור לי למה, שונאת כיסאות מאלומיניום, שונאת אוטובוסים שנצבעו בצהוב, שונאת מדרכות רטובות, שוטמת מרפסות שנותרו פתוחות, ירקות שנמעכו לדייסה, מתעבת ארצות שגובלות באוקיינוס, מחליא אותי יותר מהכל, שנאה צהובה, שטנה שאינני יכולה לתאר את ראשיתה או אחריתה, או את היקפה או עד כמה עוצמתה כבירה, שונאת אני את כל הילדים שלי. שני בנים לי ועוד בת. ואני שונאת אותם. שונאת מאד, יותר מירקות או חיות פגומות (הערה לעצמי: אוסיף הסתייגות אחת: לא את כולם שונאת באותה מידה. את הקטן שונאת אני במידה פחותה מאת האחרים)…"
עטיפתו האחורית של הספר אומרת בקצרה ש"הווייתן הססגונית ומקאברית לעיתים של הדמויות המאכלסות את "ההיסטוריה העלובה של משפחת פסטרנק" רוויה בכאבי גוף ונפש ובאירועים טרגיים, אך גם ברגעים מצמררים ומרגשים".
ואני מוסיפה: מרגשים ומצחיקים, לעיתים נוגעים באבסורד, מסופרים תוך הבנה מדויקת של ההתנהגות האנושית, הגלויה וזו הנסתרת, המתרחשת מתחת לעור.
דודי פסטרנק, האח הצעיר, זאביק הבכור ודינה אחותם, וכמובן האם לאה, עושים הכל כדי לאסוף את המידע שיביא אותם אל האוצר של סבא פאבל. האוצר היא תמונה של רמברנדט, שהסבא שדד, הציל והבריח מאוקראינה לפלשתינה, כחלק מקורות חייו המורכבים שגרסאות רבות להן. הסבא, חולק במשורה ובחלקים את הרמזים למציאת האוצר. כל אחד מבני המשפחה מקבל רמז קטן בלבד, אם לא ישתפו פעולה, לא יצליחו לעולם לחבר את מפת האוצר, מצד שני הוא אוסר עליהם להתאגד יחד.
מה מניעיו של הסבא שממילא יושב בכלא במאסר עולם?
דודי אומר באחד הפרקים:
"סבא פאבל סיפר לי על הציור… קיבלתי ממנו הסבר כללי מדוע הוא איננו מאפשר לאחד מאתנו לדעת היכן מוסתר הציור. באופן מעורפל לחלוטין תיאר את מניעיו כמניעים אלטרואיסטיים, קביעה שהטלתי בה ספק. לטעמי, לכל המסתורין שרקם סביב מקומו של הציור ולפיצול המידע בינינו בחלקים, היתה רק מטרה אחת: לקדם את טובת עצמו. אגואיזם צרוף. שום אלטרואיזם ושום כלום. הדבר גרם לי להעריץ אותו. לטעמי, את דון פסטרנק הניעו שלושה גורמים: הראשון, אמונתו המיסטית כמעט שהוא ישתחרר עוד בחייו מהכלא ויעשה באוצר כרצונו. השני, החשש שאפשרות מספר אחת תשתבש, ואז יעדיף שהאוצר יישאר במשפחה, אך לא יגיע לידינו בקלות. הגורם השלישי הוא דחף לאו בר-כיבוש, הרצון הבסיסי, ההיולי, להתעלל בכולנו בחייו וגם אחרי מותו. ובעיקר בלאה פסטרנק."
כפי שכבר הבנתם לא שוררת אהבה גדולה בין בני המשפחה, אך גם לא רק שנאה. זאביק, האח הבכור, הבריון, טוב הלב שרק השמועות שהופצו לגביו הפכו אותו לאיש מפחיד, אוהב את אחותו דינה עד כדי כך שהוא מוכן להגן עליה בגופו ואף ללכת למאסר למענה, והיא לא תמיד מחזירה לו אהבה.
דבר אחד בולט מאד בסיום הקריאה בספר. דורון שנער יודע לספר סיפור, לברוא אגדות על גבי אגדות ולגרום לנו לקרוא מהופנטים את הטקסט שרקח עבורנו כאילו היינו אנו המלך שאהריאר היושב מול שחרזדה ומתחנן בפניה לספר לו את המשך.
