אין לי מושג איך זה קרה ואיך הזמן חלף כל כך מהר, אבל זו עובדה. ה-16.10 הגיע ואני בת ארבעים. אם הייתי עובדת בחנות צעצועים ולקוחה הייתה אומרת לבתה הקטנה שהופכת את החנות להפסיק כי "הדודה לא מרשה", היא הייתה מצביעה עלי. אני הייתי הדודה! כשהפקידה בקופת חולים אומרת "גברתי" היא מתכוונת אלי! אני הגברת! כשאני מתלוננת שחם לי גם אם המזגן כבר עובד ומכוון על 19 מעלות, אנשים לא רצים לבדוק את המזגן אלא רומזים לי על בעיות הורמונליות.
כל מי שבמשך קרוב לעשור לחץ עלי למהר להיכנס להריון על מנת להעניק לבני אח או אחות, מגביר את הלחץ. "עוד מעט תאבדי את הסיכוי האחרון", אומרים לי. ולפני כמה ימים אבישי תלש לי שלוש שערות לבנות מהראש ורץ לבעלי בבהלה: "אבא!! תסתכל!! אמא הופכת לסבתא!"
לא אכחיש, היו לכך סימנים מקדימים, כן הכתובת בהחלט הייתה על הקיר:
כשאבישי הקשיב למוזיקה בקולי קולות, אמרתי לו להנמיך כי אני לא מוכנה לשמוע את הצרחות האלו אצלי בבית, כאילו לא הייתי מעולם נערה ולא שמעתי בצרחות ""Guns N' Roses עד שאמא שלי איבדה את שפיותה.
כשנסעתי במכונית וברדיו השמיעו שירים עם מילים לא ראויות, צקצקתי בלשוני והעברתי מיד תחנה (אם אתם רוצים להיות יותר ספציפיים, העברתי לרשת ב' לתוכנית על פוליטיקה!! בלי מוזיקה!) .
בחופש הגדול כשהלכתי עם אבישי לבריכה, לא הסכמתי להכניס את הראש למים ורציתי לשמור על שיער יבש.
כשהלכנו לים, הקשבתי לשיחה של בני נוער שישבו לידינו וכל משפט שאמרו הוציא אותי מדעתי. הבטתי עליהם במבט מתנשא. "הנוער של היום", חשבתי בליבי. "מה יהיה בעתיד?" שאלתי את עצמי.
אז אני בת ארבעים, אני מקשיבה לפודקסטים של ה"חינוכית" בשעות הפנאי, יודעת למי אצביע בבחירות לראשות העיר ולמועצה ואפילו קראתי את מצע הבחירות שלהם. אני לא יכולה לקנות נעליים במאה שקלים כי עברתי לנעלי נוחות, אני צריכה להתחיל לחשוב פעמיים לפני שאני קונה חולצה בקניון (כי זה לא עושה לי טוב להיתקל ברחוב בילדה בת 14 שלובשת את אותה חולצה בדיוק), אני מחשבת את קיצי לאחור עד שיגיעו הימים בהם לא אוכל לצאת מהבית בלי מייק אפ ואודם, מתקנת אנשים שמדברים לידי בשגיאות חמורות בעברית ומתעצבנת כשכולם אומרים לי שמעכשיו יהיה לי קשה יותר לרדת במשקל ואני חייבת להתחיל להקפיד על מה שנכנס לי לפה.
רק אתמול השתחררתי מהצבא. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, איך הרגשתי שכל החיים לפני, הכל פתוח, שאוכל להיות מה שארצה. (בשביל הפרוטוקול, תרשמו לעצמכם שגם אבא של בעלי בן ה־81 וגם סבתא שלי בת ה־91 אמרו לי שהם מרגישים אותו דבר בדיוק).
רק אתמול חגגתי יום הולדת 20, אז איך פתאום הגעתי למצב הזה? אני אישה בת 40 עם ילד שממש בקרוב יהיה בן 9 ודודה לאחיינית שכבר יש לה ילד בעצמה…
אז מה? שאלו אותי. את עוברת איזשהו "משבר גיל 40"?
בהתחלה לא הבנתי את השאלה. "אני? משבר? מה פתאום. כל החיים עברתי משברים. עכשיו אני בת 40 ונעים לי כאן". אבל אז התחלתי לחשוב לעצמי שאם רק לפני דקה הייתי בת שלושים ועכשיו אני בת ארבעים, אני לא אספיק למצמץ ויגיע גיל חמישים, ואחריו שישים ואני לא רוצה אפילו להתחיל לחשוב מה מגיע אחר כך. אנשים ניסו לעודד אותי: "את לא נראית בת ארבעים, את נראית בת שלושים". עוד מישהי אמרה לי, "מה שמשנה זה איך את מרגישה".
אז איך אני מרגישה? שאלתי את עצמי ולא הייתה לי תשובה. אני לא מרגישה בת ארבעים, אבל מצד שני אין לי מושג איך מרגישים אנשים בני ארבעים, זו פעם ראשונה שלי כאן.
לקח לי זמן להודות בפני עצמי שלא הגיל הוא זה שמפחיד אותי אלא העתיד. בעשור האחרון הספקתי הרבה: הפכתי לאמא בלידה מהסרטים (סרט אימה), התגברתי על דיכאון שלאחר הלידה, כתבתי שישה ספרים שכולם היו רבי מכר, מכרתי את הזכויות של ספר המבוגרים האחרון שלי "מסעותי עם חמותי" לחברת הפקות יוקרתית ובעתיד הוא צפוי להפוך לסדרת טלוויזיה, הבן שלי אובחן כאוטיסט והפכתי לאמא לילד מיוחד, נלחמתי בכל כך הרבה מלחמות על מנת לקבל את כל הזכויות המגיעות לו והוא התקדם בצורה מדהימה. זה היה עשור אינטנסיבי. האם יש לי כוח לעוד עשור כזה? ומה מבחינה מקצועית?
לגמרי במקרה נתקלתי לאחרונה בכתבה שפורסמה בשנת 2004. כותרתה הייתה: "בגיל 93 פאוז'ה סינג סיים ריצת מרתון בלונדון. הוא ייצג את חברת אדידס שהחתימה אותו לחוזה פרסומי".
כנראה שיש לי עדיין לאן לשאוף.
ביטלתי את המסיבה הגדולה שתכננתי לערוך לעצמי, יצאתי לחגוג בצנעה עם בעלי והתיישבתי לכתוב את הספר החדש שלי. המשבר חלף. מזל טוב לעצמי!
קרן-שביט לוגו
קרן שביט – טוב ויפה
אז במסגרת חגיגות גיל הארבעים החלטתי להיות אישה אמיתית וזה אומר להתחיל להתלבש נכון, עם בדים טובים וגזרות שעושות לי טוב ועם מעצבת שמכבדת את הגוף הנשי בכל גזרה ובכל מידה. ככה הגעתי לחנות של קרן בשוק הפשפשים ביפו (רחוב עולי ציון 13).
הגעתי אליה מיואשת לאחר שעברתי בכל החנויות בקניונים שבאזור מגורי ולא הצלחתי למצוא אפילו שמלה אחת מכובדת שתשב עלי כמו שצריך ותגרום לי לאהוב את עצמי כמו שאני. בחנות מצאתי דגמים רבים של שמלות צבעוניות שמתאימות לכל אישה ממידה S ועד מידה 52.
קרן שביט התגלתה כאישה לבבית שיודעת לייעץ ולהתאים לכל אישה את השמלה המושלמת עבורה.
לאחר שמדדתי חצי מהשמלות בחנות יצאתי מאושרת ובידי שתי שמלות מושלמות. שמלת "פועלת", ושמלת "עלמה" (חפשו באתר ותוכלו לראות על אילו שמלות מדהימות אני מדברת, רק שימו לב, בחנות יש בחלק מהדגמים גם מידות גדולות יותר מאלו שבאתר). בתור מי שמכורה לשמלות אני חייבת לציין שמעולם לא נכנסתי לחנות בה רציתי לרכוש את כל תכולתה ממש כמו שהיא, כולל המוכרות.
תוך כדי כתיבת הטור נכנסתי לאתר וראיתי שיש 20% הנחה במהלך חודש אוקטובר, אז לא התאפקתי והזמנתי עוד שמלה, הפעם בצבע לבן. בקיצור, אם חשקה נפשכן להתלבש בטוב טעם, זה המקום.
סטטוס לשבת: מה זאת אהבה
חבר של אבישי: אמא שלי אוהבת אותי יותר מכל האחים שלי.
אבישי: אמא שלי אוהבת אותי יותר מאת הטלפון שלה.
