יש שיר שכתב יעקב רוטבליט ובו נכתב – "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".
לפעמים אני ממש רוצה שדברים ילכו לי יותר בקלות כפי שזה מצטייר למי שמביט על החיים שלי מבחוץ.
לפני כמה ימים שוחחתי עם אמא לילד בן שלוש שאובחן לאחרונה כאוטיסט. חצי שעה היא בכתה וחצי שעה נוספת סיפרה לי כמה היא מקנאה בי, איך אצלי הכל פשוט. איך קבלתי בקלות את העובדה שהבן שלי אוטיסט, איך התפטרתי מהעבודה בהחלטה של רגע אחרי 15 שנה והקמתי עסק עצמאי מצליח, איך אני כותבת על הכל בחופשיות בפייסבוק ובטורים שלי, איך אני גורמת לאנשים רבים להיסחף אחר הבן שלי באהבה אדירה, פותחת סדנאות, כותבת ספרים, נכנסת לרשימות רבי המכר בדקה שהם רואים אור.
לעומת זאת היא לא מצליחה ללכת רגע לשירותים כשהיא לבד בבית עם הילד שלה ואילו אני אפילו לא בוכה, לא נשברת, לא רואה אף אחד ממטר.
באופן מוזר זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת תגובות כאלו מאנשים שפוגשים אותי לאחר הרצאות. באמת שלא כיוונתי לכך שזה מה שאנשים יחשבו עלי.
אני תמיד מספרת בכל מקום על התמוטטות העצבים שעברתי ביום בו גיליתי שהבן שלי אוטיסט. איך הפכתי לחיה-מתה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לקחתי כדורי הרגעה, לא הגעתי לעבודה במשך תקופה ארוכה. רק בזכות בעלי שתיפקד מהרגע הראשון כמו שצריך, הצלחתי להתאושש. פסיכולוגים לא עזרו לי. עברתי תהליך קשה עם עצמי, לבד.
בהתחלה חשבתי שלא אספר על זה לאף אחד. איש לא יכול היה לצפות את העתיד. הטורים שלי בנושא האוטיזם התפרסמו באתר "מאקו" ונכתבו ללא ציון שמי. רק מספר בני משפחה מצומצם ידעו על האבחון. חשבתי שהתפקיד שלי יהיה להסתיר את הכל מהעולם.
יום אחד התכתבות עם נערה אוטיסטית שינתה את עולמי. אני לא אשכח את היום הזה. זה היה בבוקר. באותה תקופה פתחתי עמוד פייסבוק בשם בדוי, 'מיכל'. אותו שם בו השתמשתי בטורים שפורסמו. מידי יום הייתי קוראת את ההודעות ואת המכתבים שקבלתי מאנשים שפנו אלי בעקבות הדברים שפרסמתי. בין כל המכתבים מצאתי מכתב כועס וזועם. מישהי כתבה לי שאני אמא גרועה ואיומה, שבגללי החיים של הבן שלי יהרסו. "איך את חושבת שהבן שלך יגיב לטורים שלך כשהוא יהיה גדול? כשיבין שאת בוכה כל יום בגלל האופן שבו הוא נולד, בגלל האוטיזם שלו? מה הוא יחשוב על זה שאת לא מספרת לאחרים על האוטיזם שלו? אני עד היום כועסת על אמא שלי שבכתה מולי כל הזמן. את חושבת שזה כיף כזה גדול? להיות ילדה אוטיסטית ולראות איך כולם סביבי היו רוצים שאהיה אחרת ממה שאני? כאילו שזו אשמתי שנולדתי ככה?".
המשכתי לקרוא את המכתב והרגשתי שמישהו בועט לי בראש. זה אולי נשמע מוגזם, אבל באמת זה מה שהרגשתי. כל שורה שאותה נערה כתבה לי, נדמתה עבורי כמו עוד בעיטה. "את לא המרכז! תתחילי לחשוב על הילד שלך ועל הרגשות שלו לפני שאת ממהרת לרחם על עצמך. את אישה רעה ואני חושבת שלבן של מגיעה אמא טובה יותר".
כתבתי לנערה מכתב תשובה. היא כל כך כעסה עלי, שהיה לה קשה לענות לי. היא ענתה תשובה קצרה: "אני כועסת עליך ולא יכולה לשוחח איתך. את מעצבנת אותי כל כך".
אגב, זה משהו שלעיתים מאפיין התנהגות של אנשים על הרצף האוטיסטי, לומר כל מה שהם חושבים. בשלב מסוים, לאחר שיחות עם חברים משותפים בפייסבוק, הבנתי שלא אוכל ליצור איתה קשר בדרך אחרת על מנת להסביר את עצמי, מאחר וההורים שלה לקחו לה את הטלפון וניתקו אותה מהרשתות החברתיות. הם לא רוצים שהיא תיצור קשר עם אנשים שהיא לא מכירה. השיחות האלו מזעזעות את עולמה.
בעקבות דבריה של הנערה החלטתי לחשוב מחדש על הכל. אולי היא צודקת? אולי הבן שלי ראוי לאמא אחרת? לאמא שתבין שהוא מה שהוא. שתחשוב קודם עליו ורק אחר כך תרחם על עצמה.
זה היה הניצוץ הראשון של מחשבה להפסיק לנסות לשנות את הבן שלי ולהתחיל להנגיש את העולם עבורו.
זה לא היה קל וזה גם לא קל היום. המרחב הנקי, התומך והאוהב שיצרתי בפייסבוק לעצמי ולבן שלי, לא מייצג את העולם הגדול שבחוץ אף על פי שלפעמים זה נראה ככה.
לא החלטתי יום אחד להתפטר ופתחתי עסק עצמאי מצליח. באמצע הייתה תקופה שבה לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי. תקופה של חוסר אונים, ייאוש, חרדות קיומיות. ואני אגלה לכם סוד, גם היום כשאני מצליחה בעבודה שלי, אני עדיין חרדה. עמוק בפנים עדיין מקנן בי את הפחד שיום אחד הכל יגמר ואז מה יהיה איתי? מה יהיה אתנו?
הספרים שלי אמנם נכנסו לרשימות רבי המכר בשבוע שיצאו אבל זה לא קרה במזל, במקרה או בטעות. עבדתי שנה מראש על תכנית שיווקית שתביא אותם לשם.
לפעמים אני רואה תמונות שאנשים מפרסמים אחרי דיאטה ארוכת טווח. תמונת "לפני-אחרי". אבל השינוי לא מסתכם בשתי תמונות, החיים הם מה שקרה באמצע בין הצילום הראשון לצילום השני.
יש אנשים שהכל בא להם בקלות. אני לא כזו ולפי הבנתי וניסיוני, רוב האנשים אינם כאלו. נמאס לי לקנא בהצלחה או בדרך של אחרים, החלטתי לבנות את הדרך שלי. לפעמים זה קל, לפעמים קשה ולפעמים כמעט בלתי אפשרי, אבל אני לא נשברת, ואני מקווה שגם אתם לא.
לא רעים בכלל / כתב ואייר אארון בליבי, הוצאת כנרת זמורה ביתן
לא רעים בכלל חלק 1
לא רעים בכלל חלק 2
"אמא, איזה מזל שיצאו שני ספרים יחד בסדרה. היא נגמרה לי כל כך מהר". לשמוע משפט כזה מהילד שלי, גרם לי לשמחה גדולה בלב, זה לא משהו שמתרחש כל יום. כן, הוא רגיל לקרוא ספרים, ורגיל שאני מקריאה לו אבל גם הוא, לפעמים זונח אותם לטובת משחקי המחשב. הפעם היה חיבור ראשוני כל כך טוב שהרגשתי צורך לצעוק לעולם: תדאגו שהסדרה הזו תגיע לילדים שלכם! גם אם הם לא אוהבים לקרוא בדרך כלל. מדובר בהצלחה בטוחה!
מעשה באדון זאב, אותו זאב רשע מהאגדות, שמחליט שנמאס לו מהתדמית המגעילה שנוצרה לו והוא רוצה לשנות אותה. יחד עם מר נחש, מר כריש ומר פיראנה הוא מחליט להקים חבורה של רעים-גיבורים, שיפעלו לטובת הסביבה כדי לגרום לאנשים להפסיק לפחד מהם, הם רוצים שיאהבו אותם בדיוק כמו את הגיבורים הטובים.
לוקח לו קצת זמן לרתום את חברי הקבוצה למען המטרה, אך לבסוף החבורה יוצאת לדרך וברור לכם שהם מסתבכים בכל פעם שהם מנסים לעזור. החתול מפחד לרדת מהעץ, הכלבים בכלביה לא מבינים שמנסים לשחרר אותם, ועל התרנגולות במכלאה? אל תשאלו אפילו … הכול תלוי בכלל במר נחש, אם הוא יצליח להתגבר על היצר הרע ולא ינסה לטרוף תרנגולת אחת או שתיים…
הספר מנוקד, האיורים מדליקים, מתאים לבני 9-5, תתכוננו לצחוק בקול רם.
סטטוס לשבת: "יש שם בלאגן, אל תשאלי"
חבר הגיע לאבישי וכשהחבר הלך, גיליתי שהם לא סידרו את החדר. כל הצעצועים והמשחקים מפוזרים בכל מקום.
אני: אבישי! מה זה? ראית איך החדר שלך נראה?
אבישי רץ לחדר שלו. חוזר אחרי שניה: "כן. ראיתי. יש שם בלאגן מאוד גדול. אל תשאלי.
