מאירה ואבישי.
מאירה ואבישי.

אבישי, אני, הופה היי ומרי פופינס

מה קרה כשהעולם החדש נכנס אל חייו של הבן שלי, ואיך אני מתמודדת עם זה

16.1.19 14:03

לפעמים זה מכה בי, המחשבה שכאמא אני אחת האחראיות הראשיות על עולמו התרבותי של הבן שלי. בחיי היומיום אני אחראית לכל כך הרבה דברים בסיסיים כמו: תזונה ראויה, הרגלי אכילה נכונים, כישורי חיים, חינוך, לימודים פורמליים, חוגי העשרה, חינוך לאהבת האדם וחינוך נגד גזענות, אהבה למדינה, חינוך לערכי בסיס שכל אזרח במדינה דמוקרטית חייב להכיר.

במקרה שלי, מדובר בילד על הספקטרום האוטיסטי כך שבנוסף לכל הדברים הרגילים אני אחראית גם על תיווך סיטואציות חברתיות, הסברים על איך העולם הזה פועל.

בכל יום אני צריכה להחליט, לקבוע, לנווט, להסביר, ללמד ובעיקר לאהוב ואז אחרי הכל, אני שואלת את עצמי, האם השארתי זמן לדברים אחרים שלפעמים חומקים בין האצבעות.

פעם מזמן, כשעוד הייתי בהריון, הכנתי רשימה של סרטים עליהם גדלתי, הסדרות, המשחקים, הזמרים, הלהקות, השחקנים, הספרים, החוויות והבנתי שאם ארצה שהבן שלי ייחשף לחלק משמעותי מהם, נצטרך לקחת חמש שנים הפסקה מהחיים ונשב שעות כל גבי שעות להשלים את הפער וגם אז, לא בטוח שנספיק הכל, אבל הייתי מוכנה לאתגר! אני אנצח! הבן שלי יכיר הכל!

העולם שלי

כשאבישי נולד התחלתי במרוץ: השמעתי לו את 'מאה שירים ראשונים' בדיוק כפי שהשמיעו לי, הקראתי לו את הקלאסיקות עליהן גדלתי: ויהי ערב, איה פלוטו, דירה להשכיר, המפוזר מכפר אזר, הביצה שהתחפשה ועוד רבים אחרים. צפינו בפרפר נחמד, בלי סודות, היה-היה, שלוש ארבע חמש וחצי.
רקדתי איתו לצלילי הביטלס, קווין, הדורז ורדיוהד, משינה, תיסלם ושירי דיסני.

כשהגיע לגיל המתאים צפינו מספר פעמים בהצגה 'עוץ לי גוץ לי' ולא היה קץ לשמחתי כששמעתי אותו מדקלם בדיוק כמוני את מילות המחזה של שלונסקי.
אך ככל שהילד הלך וגדל הרגשתי שהשליטה שלי בתוכן התרבותי שהוא צורך מתערערת. הלכנו להצגות, סרטים וקונצרטים, קראנו יחד ספרים, אבל העולם החדש נכנס לחייו, לצד הרבה דברים יפים שנעשים היום הוא נחשף גם לתרבות הצרחנית של היוטיוברים, לשירים לא ראויים, למשחקים אלימים ובאופן כללי לחדשנות, שאותה לפעמים הערכתי ולפעמים שנאתי.

שמתי לי למטרה לא לזנוח את העולם התרבותי עליו אני גדלתי. רציתי שישתלב עם העולם החדש.
לפעמים קבלתי עזרה מבית הספר. הילד חזר מוקסם מצמד "הדודאים" אחרי שלמדו במקהלה את השיר 'ערב של שושנים' ובעקבות כך חיפש ביוטיוב שירים נוספים שלהם.

לפעמים קבלתי עזרה מפרסומות, למשל הפרסומת של בזק עם נועה קירל ואגם בוחבוט, שחידשו את השיר של דני סנדרסון 'אצל הדודה והדוד'. משם כמובן עברנו לקליפ המקורי, לשירים נוספים של סנדרסון וללהקת כוורת.

לפעמים נזקקתי לעזרה חזותית, לקחתי אותו להצגות המבוססות על ספרים, כמו למשל "אמיל והבלשים" של אריך קסטנר, ובעלי ואני הקראנו לו אותם. אריך קסטנר היה הצלחה אדירה, אבל היו גם ספרים שנכשלתי איתם בגדול. הילד הביט בי משועמם ולא הבין מה אני רוצה מהחיים שלו. "זה שאת אהבת את זה, לא אומר שגם אני חייב", הוא אמר וצדק.

נזכרתי בהורים שלי, שצחקו בכל פעם כששמעו מערכון של שייקה אופיר או יוסי בנאי ברדיו, ואני לא הבנתי את ההומור, רק חיכיתי לגששים או למערכון מגניב של דודו טופז או דודו דותן. כן … הגששים. עוד משהו שהבן שלי לא יזכה להכיר, או להבין.

במשך שנים חיפשתי בכל מקום אפשרי סרט צרפתי שמאוד אהבתי בילדותי ("הטוליפ השחור", עם אלן דלון ששיחק בו בתפקיד הראשי). לא זכרתי ממנו דבר, רק ידעתי שאהבתי אותו בכל ליבי ואני חייבת להשיג עותק, קודם כל לעצמי ואחר כך כדי שגם הבן שלי יצפה בסרט. אחרי לא מעט מאמצים, השגתי עותק די.וי.די, עם תרגום לעברית וכבר חודש שלם הסרט שוכב לו על שולחן העבודה שלי סגור. אני מפחדת לפתוח אותו, מפחדת לצפות בו. אולי הוא לא יהיה כל כך מושלם כפי שאני זוכרת ומדמיינת ?

אולי יש דברים שהיו נפלאים אז ואין טעם לחזור אליהם? אולי זו רק אני שמתעקשת להחיות את העבר כל הזמן? לא הייתה לי תשובה.

מספר ימים לאחר פטירתו של יגאל בשן, הבן שלי חזר מבית הספר כשהוא יודע בעל פה כמה משיריו. התחלנו לשוחח על יגאל בשן ועל להקת הופה היי. סיפרתי לאבישי שזו הייתה תכנית הטלוויזיה שאהבתי יותר מכולן וצפינו יחד בכמה פרקים. אין לי איך לתאר את השמחה בליבי כשצפיתי בתכנית עם הבן שלי.

לאחרונה יצא סרט חדש מבית היוצר של דיסני – "מרי פופינס חוזרת". זו הייתה הזדמנות נהדרת לחזור לסרט הקלאסי של מרי פופינס. לשמחתי הרבה אבישי התחבר מיד לעלילה ולשירים ובחודש האחרון אנחנו כל הזמן שרים שירים מהסרט וגם התחלנו לקרוא יחד את הספר.
כשנטע ברזילי ניצחה באירוויזיון, אבישי התחיל להתעניין בשירים ובתחרות. מאז ועד היום אנחנו שומעים שירי אירוויזיון מכל הזמנים, בדיוק כפי שאני ישבתי ושמעתי עם אמא שלי כשהייתי ילדה.

רק לאחרונה הבנתי שאני חייבת להירגע. הדברים לפעמים קורים מעצמם, הבן שלי ייחשף לעבר בקצב שלו. אני יכולה להציע, לשמש דוגמה אישית, לחשוף פה ושם, אבל זו לא תחרות. לעולם לא אצליח להעביר לו את כל המטען התרבותי שעליו גדלתי ומעבר לכך חשוב שיפתח טעם אישי ורצון חופשי בדיוק כפי שההורים שלי לא העבירו אלי את כל עולמם התרבותי וכמו שהוא לא יעביר הכל לילדים שלו. אלו החיים.
(אבל רק בשביל הפרוטוקול על הסרטים הבאים אני לא מוותרת: הנסיכה הקסומה, הסיפור שאינו נגמר, המבוך וליצן החצר).

האשֵמים, סיפורים אסורים שהוברחו מצפון קוריאה, באנדי, אחוזת בית

האשמים_ מדור מאירה

האשמים

צפון קוריאה? סיפורים אסורים שהוברחו? סופר מסתורי שזהותו חסויה? מה עוד צריך בן אדם כדי לרצות לקרוא ספר? ובכן, הסיפורים הקצרים עומדים בפני עצמם. אלו כתובים בסגנון מיוחד, אנושיים מאד, פתלתלים, יוצרים תשבץ אנושי מרתק. כשיודעים את הרקע, ומודעים אפילו במקצת למכלול החיים שסובב את הדמויות שבסיפורים, הם הופכים למרתקים ומופלאים עוד יותר.
הסיפורים רצופים מושגים ומונחים שכל כך זרים לנו שרק המחשבה שאלו קיימים במציאות חייו של הסופר, מעבירה בך צמרמורת. הנה לקט אקראי: "החברה המנהלת". "מפקח במחלקת התעמולה". "אוי לו למשתתף שלא יפגין להט מהפכני". "עור התוף הקולקטיבי". "נסגוד למנהיגנו הדגול עד שהשמש והירח ייכבו גם יחד". מצמרר.
היכן עוד תמצאו סיפור, עצוב וסאטירי כאחד, על גבר שמגלה שאשתו מסתירה חפיסת גלולות למניעת הריון בארונה, אך הוא מנוע מלהתעמת עמה משום שהיא נצר למשפחה "ללא רבב" ואילו הוא ממשפחה נגועה פוליטית, ממעמד נחות. אמונו בה נפרם. הוא מתגנב בסתר הביתה, מבחין במזכיר המפלגה, השכן מלמטה, חומק החוצה. הוא קופץ למסקנות, אך אשתו הבוכייה נותנת לו לקרוא ביומנה. מיומנה מתבררת לו האמת (דרך התיאורים המדהימים בו על חיי המקום, ההשפעה של המשטר והמפלגה, הפליה בין ילדים), והוא נתקף ייסורי מצפון איומים, ואז הוא מקבל את ההחלטה הדרמטית לערוק, יחד עם אשתו כמובן, מ"ארץ הרמייה והכזב".
או הסיפור על הבעל השב הביתה אחרי עשרים יום, לאחר שנסע "ללא אישור נסיעה" רשמי כנדרש, לבקר את אמו הגוססת. הוא נאלץ להסתתר כמו חיה. גם כשהוא כבר מגיע לכפר אמו, הוא נעצר בכניסה ממש, מתחנן שיאפשרו לו לראות את אמו, אבל הבירוקרטים ערלי הלב שמגלים שהוא ללא אישור נסיעה, שולחים אותו למחנה עבודות בכפייה. כשהוא שב, אשתו בפניקה שהיעדרותו תעלה להם ביוקר. איך הוא מרגיע אותה? תצטרכו לקרוא לבד…
אחרית הדבר שכתב עיתונאי קוריאני על מקור יצירתו של באנדי, על האופן בו הוברחו הסיפורים באמצעות קרובת משפחה שערקה לדרום, מרתקת כשלעצמה. החוט המקשר בין הסיפורים היא הביקורת על תקופת שלטונו האכזרית של הדיקטטור קים איל סונג, אך מעבר לכך זוהי פרוזה אנושית ומכמירת לב, עצובה וסאטירית. גם השפה היפה של המתרגמת (מאנגלית), דנה אלעזר- הלוי תורמת להנאה מהקריאה.

סטטוס לשבת: לא מפסיקים לשיר

סטטוס מאירה

אבישי

הוא: הדבקת אותי! זה ממש לא בסדר.
אני: מה אני אעשה. אבישי הדביק אותי!
חבר של אבישי: אתה חולה?
אבישי: לא.
חבר של אבישי: אז במה הדבקת את ההורים שלך?
אבישי: מהבוקר עד הערב הם לא מפסיקים לשיר שירים מהסרט "מרי פופינס".

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר