בשבוע שעבר, בסיום הרצאה שהעברתי, שמתי לב שיש לי מספר חריג של שיחות שלא נענו, הוואטסאפ איים להתפוצץ בפייסבוק תייגו אותי עשרות פעמים. כולם שאלו איפה אני ואיך לא ראיתי שמישהו לקח תמונה של הבן שלי מלפני שנתיים וחצי, לאחר שנדרס על ידי ילד שרכב על אופניים חשמליים, פרסם את התמונה כאילו זה קרה היום וכתב בפייסבוק סטטוס ארוך וקורע לב על האירוע כאילו הוא היה שם.
הדברים שנכתבו בסטטוס כמובן לא היה דומים בשום צורה לאירוע שהבן שלי עבר וכללו קטעים דרמטיים שהומצאו במוחו הקודח של המחבר, דברים כמו תיאור של ה"אמא של הילד" שישבה לידו בוכה, שפרמדיקים שהוזעקו למקום ניסו לעצור את הדימום מהראש ללא הצלחה, ועוד כל מיני דברים שנדמה שנלקחו מטלנובלה טורקית.
קראתי את הסטטוס כמה פעמים ולא ידעתי איך אני אמורה להרגיש. מצד אחד, זה נראה סטטוס לא מזיק. הוא מתאר אירוע של דריסת ילד קטן על ידי ילד אחר שרכב על אופניים חשמליים, אמנם האירוע מתואר בצורה מוגזמת לחלוטין, כאילו מדובר בתרגיל באחת מסדנאות הכתיבה למתחילים, אבל בכל זאת עובר כאן מסר חשוב שאיתו אני מזדהה. מצד שני, אנשים שזיהו את הבן שלי התחילו להתקשר אלינו בדאגה לשלום אבישי, ומאחר שלא הייתי זמינה, החלו להתקשר לקרובי משפחה וחברים אחרים שנכנסו ללחץ. למפרסם יש 50,000 עוקבים אז תוך דקות הסטטוס שותף בהמון מקומות וקיבל מאות תגובות.
עברתי על עמוד הפייסבוק של אותו אדם, כל סטטוס אצלו זוכה למאות תגובות, לייקים ושיתופים. לצד הגיגים יפים על החיים ועל אהבה, הקיר מפוצץ בסיפורים מרגשים שקרו לאנשים אחרים, מבעל שאיבד את אשתו בלידה, חיילים שאיבדו חבר בפיגוע, בני זוג שאיבדו את תינוקם.
ניסיתי לחשוב על התמונות שבעמוד והאם כל האנשים שמוזכרים שם יודעים על הפרסומים האלו והאם בכלל כל מה שנכתב שם קרה באמת או משמש סתם למסחטת לייקים?
פניתי אליו וביקשתי ממנו למחוק את התמונה של הבן שלי. תחילה הוא לא הגיב, אבל לאחר שקיבלתי עזרה מחברי בפייסבוק הוא חזר להודעה שהשארתי לו, התנצל ומחק את הסטטוס מדף הפייסבוק ומהאינסטגרם.
ברגע שהוא מחק את הסטטוס, נעלמו גם כל השיתופים, אך נשארו עוד עמודי פייסבוק רבים שלקחו את מה שהוא כתב והעתיקו לעמוד שלהם מילה במילה. נאלצתי לפנות לכל אחד מהם בנפרד כדי לספר להם שכל מה שנכתב שם הוא בסך הכל סיפור מאוד יפה שמישהו כתב ולא התרחש במציאות ושאני מסרבת לאשר להם להשתמש בתמונה של הבן שלי לצורך זה. כולם שיתפו פעולה ומחקו מיד את הסטטוס.
אני חייבת לציין שהבחור הסביר לי שהוא לא חשב שיש בעיה עם המעשה שלו, הוא רצה להסביר לעולם עד כמה אופניים חשמליים מסוכנים, אבל ברגע שהבין שאני לא רוצה שהוא יעשה שימוש בתמונות של הבן שלי הוא פעל להסרת הסטטוס באופן מידי.
אומנם אני לא משפטנית, ולא עו"ד, אבל ערכתי שלל בדיקות בנושא וזה מה שגיליתי: ביוני 2016 בית המשפט המחוזי פסק פיצויים על סך שלושים וחמישה אלף שקלים לאדם שנעשה שימוש בתמונות שפרסם בפייסבוק ללא רשות.
יש אנשים שחושבים שמי שמעלה תמונות שלו לפייסבוק, מוותר על הזכויות עליהן ולכל אדם מותר להשתמש בתמונת ללא אישור. אז התשובה היא באופן חד משמעי – לא!
אין לאף אחד את הזכות לקחת לאנשים תמונות מהפייסבוק ולהשתמש בהן. מי שנגרם לו עוול כזה, יכול לפנות לעו"ד ולתבוע את מי שגנב את התמונות, ללא הוכחת נזק ולדרוש פיצוי של עד מאה אלף שקלים.
דבר חדש שגיליתי כשחקרתי את הנושא הוא שגם מתן קרדיט לא פוטר אותנו מהאחריות להפרת זכויות יוצרים. חובה בכל מקרה לבקש את האישור של אותו אדם.
נחזור רגע לנושא השיתופים. אמא שלי סיכמה את האירוע: "ראית כמה אנשים שיתפו סטטוס שמישהו סתם המציא? אף פעם אל תשתפי סטטוסים של אנשים שאת לא מכירה".
ניסיתי לחשוב על זה ובאמת הבנתי שאין לי שום אפשרות לאמת את רוב המידע שמפורסם בפייסבוק. תחשבו על זה בפעם הבאה כשתלחצו באופן אוטומטי על שיתוף של סטטוס.
ואם אנחנו כבר בפייסבוק ובענייני תביעות, נתקלתי במידע מאוד מעניין. מסתבר שבית המשפט המחוזי פסק בתביעה שעמדה בפניו שאם אדם פרסם מידע מכפיש על מישהו בפייסבוק ואנחנו בחרנו לשתף אותו אצלנו, ניתן יהיה לתבוע גם את המשתף בתביעת לשון הרע.
בית המשפט הבחין בין לחיצה על כפתור הלייק, שמראה שאנחנו מביעים רגש כלפי התוכן, לבין פעולת השיתוף שעוזרת להפיץ את המידע הלאה. פעולת הלייק רק מפרגנת למי שכתב את הסטטוס, פעולת השיתוף חושפת את המידע הלאה לעוד משתמשים ברשת החברתית.
שני אנשים ששיתפו סטטוס מכפיש נגד מקומון ברמת גן, חויבו לשלם לעיתון פיצוי על סך חמשת אלפים שקלים.
אז עכשיו, כשלמדנו שלא הכל מותר גם בממלכה הפרועה של הפייסבוק, בואו נעצור רגע לפני שנכפיש אנשים, ניקח מהם תמונות ללא אישור או נשתף דברים שאין לנו מושג האם התרחשו במציאות.
"מפתח אפס", רעות אקשטיין בלום, הוצאת מודן
מפתח אפס. מאירה
גיבור הספר הוא אופק. אביו נעלם במיאמי, אמו חדלה לתפקד, נותרה צמח אחרי ניסיונות התאבדות ובהמשך מתה. הוא נלקח בגיל 15 בצו בית משפט ממשפחתו ונשלח לפנימייה סגורה. אחיו הצעירים נשארו במרכז חירום. מרגע זה כבר אין לו בית, והוא הופך ל"ילד פנימייה". הקליטה קשה, אופק אינו מוצא את מקומו ואינו מתכוון להיקלט במקום. הוא בורח. מעביר את הזמן. המחשבות רצות. מסתובב ברחובות האחוריים של תל אביב. הסכנות אורבות שם למשוטטים כמוהו. נבהל. חוזר לכיוון הפנימייה. נרדם בגינה. המדריך מהפנימייה מוצא אותו בבוקר. להפתעתו אינם מענישים אותו. להיפך, מטפלים בו. מכינים לו חביתה. הוא חשדן. אינו מבין את טוב הלב.
החיים לא נעשים קלים יותר. הוא עושה שטויות. מתגעגע לאחיו. הבדידות וההבנה שהוא ילד נטוש מתעצמת בשבת כשרוב ילדי הפנימייה "יוצאים" הביתה. לילדים בפנימייה סיפורים כאובים כשלו, או יותר משלו, אם בכלל יש מדד לכאב וסבל של ילדי פנימייה. החיים אינם טובים, אך בפנימייה הוא מגלה עוד ועוד אנשים שמגלים כלפיו חמלה וחסד ורוצים בטובתו. באים לקראתו, נותנים בו אמון, משוחחים עמו כמבוגר. גורמים לו להיפתח.
הוא מתרגל לחיי הפנימיה, אך מסרב לראות בה "בית". הוא שם כי אילצו אותו. הוא שם עד שיסתלק משם, אך בינתיים ידמיין שזו אינה פנימייה, והוא אינו ילד פנימייה, שהוא שחקן בתכנית האח הגדול. משחק הדמיון הזה מסייע לו להסתדר עם החיים בפנימייה.
אחרי שנה בפנימייה, הפתעה: אביו הנעלם שולח עבורו כרטיס טיסה למיאמי. הוא רוצה שיבוא אליו. יש תקווה. עם התקווה מגיעה התחבטות הנפש. הכעס הצבור כלפי האב שנטש מול הסיכוי.
בחלקו השני של הספר הוא טס למיאמי אל אביו ומשפחתו החדשה. הסיום, שלא יתואר כאן מטעמים מובנים, שזור עצב ושמחה, חרטה, תקווה וגם התלבטות מאד גדולה.
הכתיבה של אקשטיין בלום נהדרת, הדמויות מאובחנות היטב, וסיפור עצוב שבקלות יכול היה לגלוש למלודרמה קיטשית לא נופל בפח הזה. נהניתי מאוד. ממליצה.
סטטוס לשבת: למה רובוט?
אבישי
אבישי: אמא, אני רוצה לבנות רובוט שיראה כמוני, ישמע כמוני, ידבר כמוני, יהיה מצחיק וחכם ונהדר כמוני, שיהיה גאון במוזיקה כמוני ובכלל ילד מקסים ונהדר כמוני.
אני: בשביל מה אתה צריך רובוט כזה? יש לך את עצמך.
אבישי: אני רוצה לשלוח אותו במקומי לבית ספר.
