ניטשה אמר שללא מוזיקה, החיים היו טעות, ואכן ברגעים הכי קשים בחיים, כשעצוב ורע לי ונראה שאין לאן לברוח וכל העולם נגדי, אני אוהבת לשכב במיטה בעיניים עצומות ולהקשיב למוזיקה שאני אוהבת.
לפני כמה ימים, בסדנת הכתיבה אותה אני מנחה, שוחחנו על פחדים ונזכרתי באירוע הכי מפחיד והכי טראומטי בחיי ואיך המוזיקה הייתה מרכיב חשוב בהתמודדות.
עברתי הרבה אירועים קשים בחיי, אירועים שגם אפשר להגדיר כמפחידים אבל אף אחד מהם לא גורם לי עד עכשיו לדפיקות לב מואצות ולמחנק נוראי כשאני נזכרת בהם. אף אחד מהאירועים האלו לא גורם לדמעות ופחד משתק כשאני מספרת עליהם בדיעבד. אף אחד חוץ מהאירוע הבא. האירוע הזה כל כך נחקק בזיכרוני שבכל פעם כשאני מדברת עליו, אני מרגישה את החוויה המטרידה הזו שוב, כאילו אני בתוכה ואין לי לאן לברוח.
לפני שנתיים הגשמתי חלום של שנים. נסעתי עם בעלי ועם הבן שלי לחופשה חלומית בפריז שכללה יום בפארק של דיסני.
עשיתי את כל ההכנות הנדרשות כמי שיוצאת לחו"ל ולפארק כל כך גדול עם ילד בן שבע שנמצא על הרצף האוטיסטי. טסתי כמה חודשים קודם לכן עם חברות לפארק כדי לדעת כיצד להכין את אבישי לאירוע, לדעת אילו מתקנים מתאימים לו ואילו לא, לדעת לספר לו מה בדיוק הולך להתרחש במקום. חלק ניכר מהילדים האוטיסטים רגועים יותר כשהם יודעים מה צפוי להם ויודעים עד לפרטים הקטנים מה עומד להתרחש במקום חדש.
הביקור בפארק של דיסני התחיל נפלא. הלכנו על פי מסלול שתכננתי עבורו מראש, עם מפה שאותה הוא הכיר כבר מהבית, עד שלפתע הגענו לתחנת רכבת. ראיתי משפחה שיוצאת מהמתקן, אמא, אבא ושני ילדים קטנים. משום מה, חשבתי שזו רכבת שעורכת סיור בפארק. אני לא יודעת איך לא ראינו את השלט הגדול שהצהיר על מהות הרכבת. מסתבר שזו הייתה רכבת הרים מפחידה ביותר.
נכנסנו לקרון הרכבת רגועים ושמחים. אבישי ישב לצידי, בעלי מאחור והרכבת התחילה לנוע.
הבן שלי בשל האוטיזם לא אוהב רעשים חזקים, יש לו פחדים ממקומות גבוהים, חוסר יכולת לסבול אור חזק, וכבר ברגע שהרכבת התחילה לזוז הבנתי שמשהו לא בסדר. הרעש היה בלתי נסבל, האורות היו חזקים מאד והגיעו בפתאומיות לאחר רגעים בחשיכה. הסתכלתי על אבישי ואני רואה שהילד בהלם. לפתע הרכבת התחילה לעלות למעלה. עוד ועוד ועוד. מטפסת מעלה מעלה, ואני מבינה שבעוד מספר שניות תגיע ירידה חדה ומפחידה.
אבישי הסתכל בי בעיניים מבועתות, "אמא, אני מפחד. אמא אני רוצה לרדת".
התבוננתי בעיניים הכחולות אפורות שלו. הוא היה חיוור כסיד, מבוהל. "אמא, תצילי אותי", הוא מבקש ואני יודעת שאין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעזור לו. אין לי שום דרך לעצור את הרכבת. אנחנו ממשיכים לטפס למעלה. אין לי מושג כמה הירידה תלולה, כמה מהירה תהיה הרכבת? אני מבינה שאין לי מושג מה הולך להתרחש בעוד מספר שניות, וגם לו. אני מפחדת שהוא ינסה לפתוח את חגורת הבטיחות, ינסה להשתחרר ולצאת החוצה. מעולם לא הבאתי את הבן שלי למצב שבו הוא נמצא בניגוד לרצונו במקום שמפחיד ומלחיץ אותו. מקום שגורם לו לאי נעימות קשה, מקום שלוחץ לו על כל נקודות הלא מווסתות.
אין לי זמן רב להרגיע אותו, אין לי יכולת לחבק אותו, גם כי אני בעצמי מתה מפחד ולא מבינה מה עוללתי כאן וגם מאחר שהחגורות בהן אנו קשורים לא מאפשרות זאת. אני צריכה לאחוז במעקה בשתי ידיים.
שניה לפני הירידה הגדולה, אני שואלת את אבישי (חובב מזיקה קלאסית מגיל שנתיים), "איזו יצירה מוזיקלית אתה הכי אוהב?".
"קרנבל החיות, את החלק של המאובנים".
"טוב" אני עונה. "אנחנו נשיר את המוזיקה הזו בכל הכוח וזה יעזור לנו? טוב?".
הוא לא ענה. הירידה התחילה.
חושך, רוח על הפנים, אין לי אפשרות אפילו להציץ לראות מה קורה עם אבישי, אני רוצה לבכות.
הירידה נמשכת, רעש נוראי משתלט על הכל, לפתע אני שומעת קול מוכר ואהוב "טם טם טם טם טם טם טם טם טם טם….". זה היה אבישי צורח את המוזיקה של סן סאנס. הצטרפתי אליו בצרחות אדירות.
הירידה נגמרה. מתחילים לעלות, אבישי חושב שהכל מאחוריו אבל הנסיעה הפרועה ממשיכה. שוב עליה. "אמא, אני לא מסוגל. בבקשה תעצרי את הרכבת". אבישי מתחנן. אני שמחה לשמוע שהוא לא בוכה ומסוגל לדבר. "בוא נמשיך עם המוזיקה של סן סאנס עד שהכל יגמר".
הוא הסכים. הרגשתי שלפחות יש לי שליטה על המצב גם אם זה לא באמת נכון. וככה גם בירידה השנייה והשלישית צווחנו וצרחנו את קרנבל החיות עד שהכול נגמר.
סוף סוף יכולתי לראות מה מצבו. הבן שלי תמיד מדבר. זה מאפיין חלק מהילדים האוטיסטים, חוסר יכולת לשתוק. כשהרכבת עצרה, הוא שתק. הוא ירד מהרכבת והמשיך לשתוק. במשך רבע שעה הוא לא הוציא מילה מהפה ואני רק חיבקתי אותו, עדיין רועדת.
שנתיים עברו. בסיוטים שלי אני חוזרת לרגע ההוא, שניה לפני שהרכבת החלה בירידה. המוזיקה המופלאה של סן סאנס מצילה אותי תמיד. היא מרגיעה אותי גם ממרחק הזמן.
אחכה לך במוזיאון / אן יאנגסון, הוצאת תמיר//סנדיק
אחכה לך במוזיאון
כשחושבים על רומן ביכורים, עולה בראש דמות של סופר צעיר. לא חושבים על סבתא בת שבעים שיצאה לפנסיה, הלכה ללמוד כתיבה יוצרת ותוך ארבעים ושמונה שעות משליחת כתב היד, נמכר הספר שלה להוצאה לאור חשובה באנגליה ובהמשך למדינות רבות אחרות בעולם. אבל זה בדיוק הסיפור של אן יאנגסון, מחברת 'אחכה לך במוזיאון'. הסיפור שלה הוא לא סתם רכילות מעניינת על מאחורי הקלעים אלא גם מתחבר לרומן המכתבים המקסים שכתבה שיצא לאור בהוצאת תמיר/סנדיק, רומן שכולו עוסק בהזדמנות שניה.
טינה הופגוד תמיד חלמה לראות את דמותו של האיש מטולון, גופת כבול (כינוי לגופות אדם שנחנטו באופן טבעי בתוך ביצת כבול) של אדם מהמאה הרביעית לספירה שהשתמרה בשלמותה. אבל טינה היא אשת איכר במזרח אנגליה, והמוזיאון שבו מוצג האיש מטולון, נמצא בדנמרק הרחוקה. בעקבות מות חברתה הטובה, היא כותבת לאוצר המוזיאון שבנעוריה הקדיש לה ספר על אותו איש, ומספרת לו על החלום שטרם הגשימה, אך האוצר מת מזמן ובמקומו עונה לה אנדרס לארסן, האוצר הנוכחי. בתחילה מתמקדת ההתכתבות בניהם בארכיאולוגיה ובהיסטוריה אבל עד מהרה המכתבים הופכים לאישיים יותר ומותכם מתפתח קשר שמחליף לא רק מידע והעשרה אינטלקטואלית, אלא גם רגשות, מחשבות ותובנות על החיים.
באמצעות שתי הדמויות המופלאות האלה, יאנגסון מעלה שאלות על הצמתים השונים בחיינו ועל ההחלטות המשמעותיות שעושה כל אדם לאורך השנים. האם אפשר להתחיל מחדש? האם יש פניות בחיים שמהן אין דרך חזרה? האם אנשים יכולים להשתנות ולשנות את מסלולם גם בגיל מבוגר? אל תחמיצו את הספר המקסים הזה!
סטטוס לשבת: למה לא התגעגעתי
אבישי
אבישי ישן אצל סבא וסבתא.
אני: התגעגעת אלי?
אבישי: לא.
אני:
אבישי: אל תעלבי, זה לא שאני לא אוהב אותך, פשוט זו לא הייתה פרידה ארוכה.
