מאירה גולדברג ברנע. צילום אפרת אשל
מאירה גולדברג ברנע. צילום אפרת אשל

שבוע הספר: יש משהו מאוד חגיגי בדוכנים ובסופרים המבוישים

אמנם לאורך כל השנה יש מבצעים והנחות, אבל עדיין שבוע הספר הוא שבוע מיוחד בעיני. אז רגע לפני, קבלו שלוש המלצות על שלושה ספרים שכדאי לשים לב אליהם

פורסם בתאריך: 13.6.19 18:00

 

בקיץ 1926, בשדרות רוטשילד בתל אביב, התקיים אירוע של מכירת ספרים בהנחות מיוחדות תחת הכותרת "יום הספר העברי". שלט ענק קידם את פני הבאים עם הציטוט הדרמטי: "למען הספר לא אחשה". אבל מסורת שבוע הספר המוכרת לנו כיום התחילה למעשה בשנת 1961.
נכון שכיום ישנן הנחות גדולות גם לאורך השנה אבל עדיין, יש משהו מאוד חגיגי בדוכנים בכיכר ומחוץ לחנויות בקניונים שמציגים מגוון רחב של ספרים שלא תמיד נמצאים בתצוגות לאורך השנה, ובסופרים שעומדים מבוישים מאחור וממתינים לשיחה עם הקוראים. בואו לחגוג את חודש הספר העברי.
שלושה ספרים שכדאי מאד לשים לב אליהם:

לגדול על המים / אשרה גרינבלט, הוצאה עצמית

 

הספר לגדול על מים הוא סיפור חניכה של שמרית קליין המסופר בשלושה שערים. ספירת העומר (ילדות), שמיטה (נערות) ובין כסה לעשור (בגרות).
בחלקו הראשון של הספר, שמרית, ילדת מושב דתי, מנוצלת מינית על ידי מספר נערים במספר מקרים. כשאירועים אלו מתגלים ומסתיימים היא נושאת עמה בשתיקה את הכאב. הספר מביא את מגוון הרגשות שהיא חשה סביב זה, גם את אלו שהיא אינה יודעת לקרוא להם בשם.
בשנות הנעורים הספר עוסק בניסיונות של שמרית לסדוק את חומת השתיקה ובתהליך גיבוש הזהות והזהות המינית שלה, ובבגרותה הוא מביא התמודדויות עם אתגרים, שבחלקם אוניברסליים ובחלקם מתעצמים לאור טראומת הילדות.
הספר כתוב במשלבי לשון משתנים בהתאם לגילה של שמרית. הוא ללא ספק מאתגר את המגזר הדתי אך כתוב בשפה מכבדת ומתוך כבוד ואהבה אליו.
"בוא ניגע ב'אל תיגע בי'," אומרת שמרית לאביב כשהם מגיעים לשביל המוביל לחצר של משפחת ארליך. "חכי," הוא מסתכל אל חלון המטבח להיות בטוח שגברת ארליך לא משגיחה על הצמחים שלה. שמרית לא מחכה. היא פוסעת על השביל עד חצי הדרך לבית ונעמדת ליד ה'אל תיגע בי'. קוראים לו ככה כי אם נוגעים בו עליו נסגרים מיד. אצבעותיה הקטנות מרפרפות על העלים, והיא מספיקה לראות אותם נסגרים וממהרת לתחילת השביל, לעמוד עמידת תם למקרה שגברת ארליך תצוץ פתאום במטפחת הראש שלה ובשמלתה הפרחונית. "בוא איתי עכשיו," היא אומרת והולכת שוב בשביל. אביב הולך אחריה והיא מתכופפת אל הצמח. "תיגע כאן", היא מדגימה על אחד העלים. הוא נוגע ובורח.
"סגרנו את כל העלים", היא אומרת.
"כמה זמן ייקח להם להיפתח?"
"לא יודעת", היא מושכת בכתפיה, "אולי הם לא ייפתחו לעולם".

מאחורי כל זה / נירית הלבני, דניאלי ספרים

 

מאחורי כל זה הוא סיפורם של שני גברים, כלבה אחת ושל שביל ישראל אחד. הוא מספר על גיורא בן דויד, מושבניק בן 65 ממושב בהרי הגליל, המגדל תפוחים למחייתו ודבק באדמתו. כשיום אחד הוא מגלה שכנראה חלה במחלה שאין ממנה מרפא, הוא מחליט לעשות את הבלתי יאמן ולצאת לשביל ישראל. הוא מתכנן לצעוד את השביל כולו, מקיבוץ דן שבצפון ועד הר צפחות, הפסגה האחרונה לפני אילת ואז, באקט שמסמן את יכולתו לבחור ולקבוע את משמעות חייו, לקפוץ אל מותו. הוא יוצא אל השביל נחוש ומפחד, לפרקים בטוח, לפרקים דואג ונושא איתו בתרמיל את ספר שיריו של יהודה עמיחי "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" שהוא כל כך אוהב.
כמה ימים אחריו יוצא אל השביל מאותה נקודה בדיוק עמיחי סגל, בחור צעיר ויפה תואר, דתי, משוחרר טרי מסיירת קרבית לאחר לוחמה ב'צוק איתן'. עמיחי פגש בצבא את תמר, מדריכת כושר קרבי סוערת, מיוחדת ובעיקר חילונית והתאהב בה למרות כל ההכנות שעבר במכינה הקדם צבאית. עכשיו הוא יוצא אל השביל, בעצה אחת עם רב המכינה, מתוך כוונה לנסות לסדר מחדש את עולם הערכים האמוני שלו ולמצוא לעצמו שלוות נפש. בתחילת דרכו מאמצת אותו סופי, כלבה בודדה שאיש אינו יודע מהיכן הגיעה.
המפגש הבלתי נמנע ביניהם יעמיד עבורם, אפשרויות רבות ושונות לראות את החיים ולפרשם. הם יתעמתו, יפגעו, יתקרבו ויצעדו יחד מאות רבות של קילומטרים, עד לסיום המסע המשותף, אך גם האישי של כל אחד מהם.
"אז מה המחשבה שלך?" שואל גיורא.
"המחשבה שלי? אין לי שום מחשבה", עונה עמיחי, וגיורא חושב, כן בטח. אבל עמיחי כבר מסובב את פניו אל הקיר וממלמל דבר-מה שגיורא אינו מצליח לפענח. וככה הוא שוכב, עיניו נעוצות בתקרה שמעליו, וחושב. הוא חושב על ירדן, הילד המת. זה שלדברי הוריו נלחם במחלה באומץ, וכבר לא ברור לו לגיורא מהו אומץ ומהו פחד – וכנראה רק הבריאים שנשארים בחיים הם אלה שנותרים לקבוע מי אמיץ ומי פחדן, ורק כשהוא שומע את נשימתו של עמיחי מתייצבת, הוא משחרר ומרפה, ועייפות גדולה מכל היום הזה שוטפת אותו מכפות רגליו ועד ראשו, והוא מנסה בפעם האחרונה לאותו היום לראות אולי אצבעותיו זזות, באומץ הוא מנסה למרות שהוא מפחד שלא יצליח, וכשאין תגובה הוא ממלמל לעצמו, "אידיוט, מה חשבת", ועוצם את עיניו ומחכה לשינה שתבוא".

מה את יודעת / מעין רוגל, הוצאת כנרת זמורה ביתן

 

'מה את יודעת' הוא מותחן פסיכולוגי. עדי, גיבורת הספר, מתחתנת עם גבר מקסים שהיא לא מאוד מכירה, ועוברת לגור איתו בישוב קהילתי פסטורלי בבית שתכנן ובנה. לכאורה – חלום חייה. אבל הכל מתערער כשמגיעה שיחת טלפון שמבשרת שהשכן מעבר לרחוב, החבר הטוב ביותר של בעלה, והמנהיג של 'הקהילה' – קבוצה שנמצאת על הגבול בין כת ובין קבוצת שיפור מודעות, נעדר. עדי נשאבת אל החקירה והחיפוש, וחושפת בהדרגה את כל מה שנמצא מתחת לפני השטח, של הישוב, של הקהילה, של החברויות ושל הנישואים.
'מה את יודעת' הוא ספרה הרביעי של מעין רוגל. מותחן פסיכולוגי מתוחכם וסוחף.
"אני מקווה שזה בסדר שאני אמשיך. את מסכימה?" היא שאלה. קולה עדין, חומל. חודר. והאישה בשחור משכה בכתפיה, מנסה להיאחז באדישות שלה, בפלבול העיניים, אבל כל אלה נראו עכשיו בדיוק כמו ההצגה שהם. "את לא תעני לי. ואת גם לא צריכה. אבל השאלה הזו נוכחת, האובדן הזה נוכח. אני רואה אותו בך. אני רואה את החור." שרון אמרה, ועכשיו לא היו שם חיוכים, רק מבט נעוץ היטב. חד כמו מבט של לביאה שחוחה בעשב הגבוה בסרטי נשיונל ג'אוגרפיק. היא לא הוסיפה דבר. אבל המתינה, באותה דריכות, עד שדמעה אחת, ראשונה, הופיעה בקצה עינה של האישה בשחור.
"זה בסדר," אמרה שרון, מרפה את מבטה, את אחיזתה, את גון קולה, "תני לזה. זה רגע עם הרבה ערך. להסתכל במה שאין לנו. לתת נוכחות למה שאין. תני לעצמך להיות בזה. תרפי." וכמו לפי סימן הוצפו עיניה של האישה בדמעות.
"תראו את הכוח של מה שאנחנו לא מוכנים לדבר. תראו עד כמה דווקא מה שאיבדנו מנהל אותנו," אמרה שרון. "תודה על האומץ," הנידה בראשה אל האישה הבוכייה, שמחיאות הכפיים שזכתה להן רק הגבירו את בכיה. ועדי, שדמיינה לרגע את עצמה בעמדה הזו, הרגישה בגרונה ההולך ונסגר כמו אגרוף.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר