סיפור חיי: מצעד השאלות הכי מטומטמות שנשאלתי אי פעם

לפני כחודשיים התראיינתי לאחד העיתונים כשיצא הספר החדש שלי. העיתונאי התבייש לשאול איזו שאלה. ראיתי שהוא מתפתל ומתלבט. בסוף אמרתי לו שזה בסדר, שהוא יכול לשאול מה שבא לו ושאם אני ארגיש לא בנוח אני פשוט לא אענה. הוא שאל איזו שאלה שמבחינתי הייתה פשוטה וקלה, שבכלל לא היה אכפת לי לענות עליה, בנוגע לכך שיש לי רק ילד אחד. כשעניתי לו הוא נרגע ועדיין נראה קצת לחוץ ומלא רגשות אשם ואז בלי להתכוון, התפוצצתי לו מצחוק בפנים. הוא לא הבין מה קרה לי אבל פתאום נזכרתי בכל השאלות הכי מטומטמות, הכי טיפשיות, הכי קיצוניות שנשאלתי מהרגע בו הפכתי לסופרת וכותבת טורים. ממש ראיתי מול עיני את כל השאלות וכל השואלים ונזכרתי איך לפעמים עמדתי נדהמת מול מי שחשב על השאלות הללו.

עכשיו החלטתי לשתף אתכם במצעד השאלות ההזויות שנשאלתי לאורך השנים ולענות עליהן:

הסבר קצר לפני השאלה שמבחינתי זכתה במקום הראשון: במשך שנים לא הצלחתי להיכנס להריון, ובעלי ואני היינו בתור לאימוץ תינוק ממוצא אתיופי ב"שרות למען הילד". בסופו של דבר לקראת סוף התהליך, נכנסתי להריון טבעי והוציאו אותנו מהרשימה. בגיל שנתיים וחצי גילינו שהבן שלנו נמצא על הספקטרום האוטיסטי. הספרים שלי "כמה רחוק את מוכנה ללכת" ו"משפחה לדוגמה" עוסקים בין היתר בנושאים האלו, התראיינתי וכתבתי על כך בפתיחות ועדיין השאלה שנשאלתי הדהימה אותי: אם היית יכולה לחזור בזמן, מה היית בוחרת? לאמץ תינוק ממוצא אתיופי ולהתמודד עם כל הבעיות שכרוכות בסוג אימוץ כזה, או שהיית מעדיפה להישאר עם הילד שלך והאוטיזם שלו?
עברו ארבע שנים מאז נשאלתי את השאלה הזו ועדיין היא מצחיקה ומדהימה אותי בו זמנית.
אבל החלטתי לענות בטור הזה ברצינות מלאה על כל השאלות המוזרות אז אעשה זאת באומץ.
אני מוכנה להתמודד מול כל אתגר שקשור להורות, אולי זה בגלל העובדה שלא הצלחתי להיכנס להריון כל כך הרבה שנים ונלחמתי על הזכות להיות אמא ואולי לא, אבל אני מתמודדת באהבה ובשמחה עם מה שהגורל מזמן לי.

אם היית יודעת מראש שיהיה לך ילד אוטיסט, עדיין היית ממשיכה את ההיריון או שהיית עושה הפלה?

בפעם הראשונה כששאלו אותי את השאלה הזו (כן. זו אחת השאלות שאני נשאלת הכי הרבה פעמים משום מה), קפאתי. מישהי אפילו שאלה אותי את זה בגן השעשועים כשהבן שלי היה בן חמש ועמד לידי. חשוב לי להבהיר שאי אפשר לאבחן אוטיזם בהריון. אין לי מושג מה הייתי עושה או לא הייתי עושה אם היה ניתן, מה שבטוח שבכל יום אני מודה לאלוהים שלא היה אפשר לדעת בהריון שלי על האוטיזם, אחרת אולי העולם היה מפסיד את אחד הילדים המבריקים והמופלאים שנולדו אי פעם.

את בכלל מרוויחה כסף מהכתיבה? אפשר להתפרנס מזה?

פעם הייתי נעלבת. כשהייתי מספרת שכתבתי טור לאיזה אתר אינטרנט במקום לשאול אותי על מה כתבתי, ישר היו שואלים "שילמו לך?" ומה שעצוב הוא שבהתחלה באמת לא שילמו, אבל כיום לשמחתי הרבה, אני מתפרנסת מכתיבה ומעיסוקים שונים סביב הכתיבה, אני סופרת, כותבת טורים, מנחת סדנאות כתיבה, מרצה לילדים, נוער ומבוגרים וכל הזמן ממציאה את עצמי מחדש. בשביל להרוויח מספרים, צריך להוציא לאור כל שנה ספר אחד לפחות ולעבוד קשה כדי לשווק אותו. ולא, מעולם לא שילמתי להוצאה בשביל שתוציא לי ספר, ההוצאה האמינה בספרים שלי וכל ההוצאות מושתות עליה. אני מרוויחה מכתיבת טורים, אני מרוויחה מהרצאות שאני מקיימת, אני מרוויחה ממכירת הספרים שלי ואני מרוויחה מסדנאות שאני מעבירה. תגידו, יש עוד מקצוע בעולם בו כולם מצפים שתתנדבו ותעבדו בחינם?

את ממציאה את מה שאת כותבת בטורים ובסטטוסים שלך בפייסבוק? למה את משקרת? בשביל תשומת לב? לא יכול להיות שכל הדברים האלו באמת קרו לך?

אז תדעו שזה כן יכול להיות. אני כל הזמן באינטראקציה עם אנשים וקהל, כל הזמן בדרכים, אז דברים קורים בין שאני רוצה או שלא. אני לא צריכה להמציא שום דבר. חוץ מזה, אני אחת שמקשיבה ובוחנת דברים, גם כשאני במקומות משמימים אני מוצאת עניין. כשהייתי בת 15 הייתי מסוגלת לרדת לחדר האשפה לזרוק את הזבל, לחזור אחרי שתי דקות ולספר לאמא שלי שהכרתי בחור נחמד ושאני אצא אתו בערב. (תשאלו אותה. סיפור אמיתי). לפעמים אני הולכת למכולת ואחר כך מספרת לבעלי סיפורים שלמים על מה שראיתי ושמעתי. תפקחו עיניים, תפתחו אוזניים, תהיו עם ראש פתוח, וגם לכם יהיו סיפורים אמתיים ומעניינים, בכל מקום. אגב כסופרת, ממש לא אכפת לי אם מאמינים לי או לא כל עוד קוראים את מה שאני כותבת. זו החלטה שלכם, אני כבר לא צד בעניין. לגבי תשומת לב, באמת שזה לא חסר לי, אני מקבלת מספיק מהמשפחה ומהילדים שאוהבים לקרוא את "כראמל" (סדרת הנוער שכתבתי).

שאלת בונוס אחרונה חביבה: אחרי שיצא הספר שלי למבוגרים 'מסעותי עם חמותי' וסיפרתי ברדיו שאני דווקא ממש אוהבת את חמותי נשאלתי את השאלה הבאה: נכון שאת לא באמת אוהבת אותה? קראתי את הספר, זה לא הגיוני שהמצאת את הסיפורים שמופיעים בו. חמותך כלבה נכון?

אז לא! אם תכירו את חמותי תבינו שהיא מהממת וכן, מותר לי גם להשתמש בדמיון בספרים שלי נכון? אף על פי שזה מאוד מחמיא לי שחושבים שכל מה שאני כותבת בספרים קרה במציאות.

אלה היו חמש השאלות ההזויות ביותר שבחרתי לכם מתוך עשרות, וכן, אני יודעת שאני לא חייבת לענות על כל מה ששואלים אותי ברחוב וברשתות החברתיות אבל לפעמים זה כיף.

פרח לב הזהב / עיבוד אפרים סידון, איורים: ולי מינצי, הוצאת כתר

פרח לב הזהב

כילדה אחד הסיפורים שהכי אהבתי לשמוע היה הסיפור על "פרח לב הזהב", כשהבן שלי נולד דאגתי לקנות את הספר, אבל כשהתחלתי להקריא לו אותו מיד סגרתי את הספר בבהלה. לא זכרתי עד כמה הסיפור כתוב בצורה מפחידה ומאיימת. לא הייתי מסוגלת להקריא לו אותו ועם הזמן שכחתי ממנו. לאחרונה יצאה לאור גרסה חדשה שכתב אפרים סידון, פתחתי את הספר בחשש אבל מהר מאד נרגעתי. אם מישהו מתגעגע לאגדה המופלאה על הילד הקטן והאמיץ שיוצא למסע כדי להציל את אמו ולמצוא את פרח לב הזהב, זו הגרסה עבורו. הספר מחורז בצורה נעימה וקלה, האיורים מסקרנים ועושים הרבה כבוד לקלאסיקה. המחלה של האמא לא עומדת במרכז הספר, אלא דווקא ההתמודדות מעוררת ההשראה של הילד.
הספר יצא במסגרת סדרת "מתחילים לקרוא" הוא מנוקד ומרווח ומתאים לראשית קריאה וגן חובה.