במשך הרבה זמן חלמתי לגייס את המשפחה שלי לתמונה קבוצתית שבה נשב כולנו ונשוחח על ספרים. בעידודה של ספרנית מופלאה בשם נועה דגן מספריית בית אריאלה, עשיתי זאת. שיגעתי את סבתא שלי, ואת ההורים שלי, את הדודה, את האחייניות. ישבתי להם על הוריד כמו כלבלב קטן וחמוד שלא עוזב אותך עד שאין לך בריירה אלא לתת לו משהו קטן מהצלחת. היה קשה אבל בסוף כולנו היינו מרוצים.
התוצאה לדעתי מעניינת מאד ומקווה שגם אתם תאהבו אותה. אגב, אני ממליצה לכם בחום לנסות לעשות את זה גם. לדבר עם ההורים שלכם והקרובים שלכם על ספרים שעיצבו את ילדותם. זה מרתק ודרך זה מגיעים לנושאים אחרים מעניינים על החיים ובכלל.
אני (עומדת. צד ימין): מאירה ברנע גולדברג, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה, עורכת ובעלת טורים:
הבית בו גדלתי היה בית קטן אבל עם ספריה ענקית בכל קיר. היו לנו את כל האנציקלופדיות שיצאו באותה תקופה, את כל הספרים שראו אור בהוצאת עם עובד והמון ספרי אמנות. הייתי מנויה בשתי ספריות, ובשביל שאוכל לקחת ספרים לילדים גדולים יותר, פתחתי מנוי על שם אחותי הגדולה.
כשהייתי קטנה אהבתי לקרוא ספרים של דבורה עומר, אסתר שטרייט וורצל וגלילה רון פדר ובעיקר אנציקלופדיות. הייתי לוקחת בכל פעם חלק אחר וקוראת בו להנאתי.
בפסח אמא שלי הייתה מבקשת ממני לנקות אבק מהספרים בספרייה ואף פעם לא הצלחתי לעשות את זה מאחר שתמיד מצאתי ספר מעניין במדפים העליונים ובמקום לנקות, ישבתי לקרוא בלי יכולת לעצור את עצמי. הספר שאיתו בחרתי להצטלם היה הספר ששינה את חיי, מטילדה, של הסופר רואלד דאל. קראתי בו לפני כמעט 20 שנה כשעבדתי בצומת ספרים כמוכרת ונדהמתי מהדרך בה הרעים מתוארים שם. לא ידעתי שאפשר לכתוב בצורה כזו. "מטילדה" היה ההשראה לכתיבת ספר הנוער הראשון בסדרת "כראמל" והדמויות המרושעות שבו.
סופר אמא אגדות אמתיות
אבא שלי, אשר גולדברג, עיתונאי ספורט, ההיסטוריון של מכבי ת"א (יושב על הכיסא לפני):
"אבא שלי היה מספר לי על פלומצ’ינסקי הגנב, מין מקבילה פולנית לרובין הוד, שהיה גונב מעשירים ומחלק לעניים ואיך נתפס על ידי המשטרה הפולנית וברח ממאסר. הערצתי את זאב ז'בוטינסקי. אבא שלי סיפר לי עליו עשרות סיפורים, על כך שהיה סופר ולוחם, עוד גיבור נערץ היה "זישה ברייטברט". הוא היה יהודי מפולין, שסיפרו לי שהיה חזק כמו שמשון הגיבור. הוא היה איש הברזל של פעם. בנוסף לכך אהבתי לקרוא על דויד המלך, יהודה המכבי ובר כוכבא וכמובן טרזן. כל הילדים העריצו את טרזן ועם חוברות הקומיקס האלו שביתי מצאה לי באיזו מכירה של ספרים ישנים בתל אביב, בחרתי להצטלם. עד היום אני מתרגש כשאני נזכר בטרזן".
חבל שאתם לא יכולים לראות את האושר בעיניים של אבא שלי כשהוא לוקח לידיו את ספרי הקומיקס של טרזן…
אמא שלי, דגנית גולדברג, מורה בפנסיה, לימדה 35 שנים תנ"ך והיסטוריה. מצולמת עם הספר "ראי רחוק":
אמא שלי הכירה לי את ההיסטוריונית "ברברה טוכמן" עוד כשהייתי נערה, אבל בעוד היא הייתה קוראת את הספרים מההתחלה ועד הסוף, אני הסתפקתי בקריאת פרקים בודדים. מה היא אהבה כשהייתה קטנה?
"כשהייתי קטנה אהבתי ספרי פנטזיה על גמדים, קוסמים ופיות. יש ספר אחד שזכור לי במיוחד ועד היום אני מחפשת אותו ‘גמדים בתל אביב’, אהבתי לקרוא ספרים שמתרחשים בארץ ישראל כמו סדרת חסמבה, ולמרות זאת אחד הספרים שקראתי הכי הרבה פעמים היה 'פצפונת ואנטון'".
סופר אמא אגדות אמתיות
סבתא מרים בלאו, בת 93, המורה המיתולוגית בבית ספר פיק"א, הבית ספר הראשון בארץ שהיה מעורב בנים ובנות יחד. כיום, מרצה לתנ"ך בבית דני ובמסגרות פרטיות (מידי פעם גם בבית ראש הממשלה):
"כילדה קראתי כל הזמן ספרים. הייתי הולכת לספרייה ועד שהגעתי בחזרה הביתה הספקתי כבר לסיים את הספר. בעיקר אהבתי את סיפורי התורה. זו גם הסיבה שבחרתי להצטלם עם ספר של הסופרת ‘חוה עציוני הלוי’. גם היום, כשיותר קשה לי לקרוא אני מתאמצת וקוראת כל ספר שהיא כותבת".
טלי קרבר, הדודה האהובה שלי, גננת בפנסיה, לימדה דורות של ילדים בפ"ת במשך 35 שנה:
"אהבתי מאד את הספר 'חרוזים אדומים' של פניה ברגשטיין, את הספרים של קדיה מולודובסקי, את ביאליק. אהבתי לחבב אותם גם על הילדים שבגן שלי. בחרתי להצטלם עם ספר של הסופר האהוב עלי בימים האלו, ‘דורון שנער’ סופר ישראלי שכותב גם מצחיק, גם עצוב ומאד מומלץ".
סתיו מנדל, האחיינית שלי, סמלת, מפעילת תקשורת מבצעית, סופרת את הימים לשחרור מצה"ל:
"לצערי יש לי פחות זמן לקרוא ספרים, כשהייתי קטנה אהבתי לקרוא ספרים בעיקר בנושאי כדורגל וספורט. היום אני קוראת את הספרים של דודה שלי. (צוחקת). בחרתי להצטלם עם ספר מאד מיוחד שתפס לי את העין אף על פי שהוא כביכול לא מיועד לגיל שלי. 'אגדות אמתיות' על נשים חזקות בישראל ובהיסטוריה שלנו. גם אני כילדה קטנה תמיד חיפשתי דמויות נשיות חזקות ולא רק נסיכות דיסני, אז הספר הזה מאד מתאים לי ונמצא אצלי בחדר".
סופר אמא פצפונת ואנטון
אחותי הקטנה, תמי גליק, גננת כבר 14 שנה:
"כשהייתי קטנה אהבתי בעיקר את הספר ‘מיץ פטל’ הייתי מבקשת שיקריאו לי אותו עשרות פעמים. בגן שלי אני משתדלת מאד לטפח את הספרייה ואת האהבה של הילדים לספר. בחרתי להצטלם עם ספר שהילדות שלי, הילדים בגן ואני מאד אוהבים, 'החתול שדפנה רוצה' שכתבה אבירמה גולן. ספר שאף פעם לא נמאס ממנו, גם מצחיק וגם חכם והאיורים מדהימים".
על הריצפה באמצע אבישי ברנע, הבן שלי, בן תשע, בעל טור המלצות ספרים בעיתון אצבעוני, נמצא על הספקטרום האוטיסטי, משולב בבית ספר רגיל בכתה רגילה, מחזיק ביד את הספר האהוב עליו “אגדות אמתיות”. ספר שונה מהספר "אגדות אמתיות שהאחיינית שלי בחרה". יצאו באותו חודש שני ספרים עם אותו שם:
"בחרתי בספר הזה כי זה ספר שמיועד לילדים סקרנים ואני ילד סקרן. הוא מספר על כל מיני אנשים ואירועים אמתים אבל לא בצורה משעממת כמו באנציקלופדיות, אלא בצורה של סיפור אגדה. אני אוהב בעיקר לקרוא את הסיפורים על המלחינים ליסט והיידן, על נפוליאון, ועל אלפרד נובל".
האחייניות שלי מעיין ונוגה בנות 5 ו-3. כרגע שתיהן לא נפרדות מהספר שאותו אני כתבתי "הילדה שניסתה" שגם מוקדש להן בעמוד הראשי:
מעיין: "זה הספר הכי יפה שאני הכי אוהבת". נוגה מהנהנת בהסכמה.
סטטוס לשבת
מעשה אימהות לא סימן לבנים
אבישי: כל הזמן מבוגרים בטוחים שגלל שאמא שלי סופרת אז אני חייב כל הזמן לקרוא, הם לא מבינים שאני כמו כל הילדים, לפעמים בא לי לקרוא ולפעמים לא.
