שמלת השבת של מאירה: הרגע בו הבנתי שהאושר לא יגיע מהמשקל, אלא מהתחושה

"אין בעיה" הפתיעה אותי המוכרת, "אם את לא נותנת לי לראות איך את נראית בבגדים שהמלצתי לך עליהם, זה אומר שאת לא סומכת עלי ואני לא מעוניינת לעזור לך יותר. תסתדרי לבד"

כל חיי חשבתי שאני לא נראית טוב. ג'ינס רחב וחולצות טריקו ענקיות בצבע שחור זה כל מה שלבשתי. קינאתי בכל מי שהתלבשה מגניב או צבעוני. ידעתי שאני בחיים לא אעז.

קצת אחרי גיל 30, פצחתי בדיאטה, הצלחתי לרדת מ-80 ק"ג ומידה 46, למידה 38 הנחשקת, ומשקל 59 ק"ג. לראשונה יצאתי למסע חנויות בגדים בקניון, רכשתי שמלות מגניבות והרגשתי הכי טוב בעולם, אבל שלל משברים והחיים עצמם גרמו לי לעלות כמעט את כל המשקל בחזרה.
השמלות נותרו בארון כעדות למה שהיה פעם וכנראה לא יחזור בקרוב. נכנסתי לדיכאון, הפרעות האכילה חזרו, חשבתי שאם אני מלאה ושמנה אני לא יכולה להמשיך להתלבש יפה.

ואז פגשתי בפייסבוק את הקבוצה "אופנה מלאה ישראל". קבוצה שבה נשים בכל הגדלים מעלות תמונות שלהן לבושות בשלל "לוקים" מעניינים ואופנתיים. בכל לילה לפני השינה, נכנסתי לקבוצה והתחלתי לעבור על התמונות. התלהבתי מאוד מהאומץ של הנשים להתלבש יפה, אופנתי, צמוד, יצירתי. הן נראו טוב. רובן שוקלות הרבה יותר ממני ונראו הרבה יותר טוב ממני. הבנתי שהבעיה בי. הבנתי שהאושר לא יגיע בהכרח מהמשקל שלי, אלא בתחושה שאני יכולה להיראות טוב בכל משקל, לא משנה אם ארד או אפילו אמשיך לעלות! זכותי להתלבש יפה ומגניב ונשי ואני האחראית על האושר שלי ולא החנויות בקניון שלפעמים אפילו אין בהן את המידות שאני לובשת.

דרך היאלי רון אהרון, חברה טובה, בקבוצה ובחיים, מצאתי את המעצבת קרן שביט (עליה המלצתי כבר כמה פעמים בטור הזה). התחלתי להתלבש לכל האירועים וההרצאות שלי בבגדים בעיצובה ולקבל המון מחמאות.

כל החברות שלי חשבו שאני עובדת אצלה וזה הצחיק אותי. הייתי כל כך מרוצה שאפילו לא שמתי לב כמה אני מדברת וחופרת עליה לכל אחת. למדתי להכיר את אתר האינטרנט שלה כמו את כף ידי והתחלתי לייעץ לחברות מהם הדגמים שיתאימו להן. כשהן חזרו אלי מאושרות, גיליתי שזה מאוד משמח אותי להתאים שמלות לנשים.

נועה שמעוני ואני לקוחה מרוצה

קרן שביט. צילום יפעת גולן

אני סופרת ועורכת במשרה מלאה, כל יום בהרצאות, סדנאות כתיבה, מפגשי ייעוץ עם סופרים. עבודה שאני מאוד אוהבת, אין סיכוי שאזרוק הכל ואתמסר לענף האופנה. אבל לא הצלחתי להשתחרר מזה, מהרצון לנסות לפחות פעם אחת לעמוד מול אישה, להבין מה היא אוהבת, מה הצרכים שלה, מה הרצונות שלה ולהתאים לה שמלה שתגרום לה אושר וביטחון.

סיפרתי לקרן על החלום שלי, ולשמחתי הרבה היא הפתיעה אותי. היא שאלה אם בא לי להגשים את החלום ליום אחד ולהצטרף לצוות שלה, לבחון את התחושות שלי, ממש ליד הבית.

בהתחלה צחקתי ואמרתי לה שזה לא הגיוני, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על ההצעה ולבסוף החלטתי ללכת על זה. אני גם מכירה את עצמי די טוב, כשאני מנסה דברים חדשים, החוויות עוזרות לי בכתיבה, ומי אומר לא ליצירתיות?

בשבוע שעבר זה קרה. הגעתי ליום מכירה מיוחד שהתקיים ברמות השבים. אני חייבת להודות שלא הבנתי מעולם כמה קשה להיות בצד השני, ואני לא מדברת רק על כאב הרגליים שליווה אותי לאחר שחזרתי הביתה אחרי שש שעות עבודה, אלא על הרגע המיוחד הזה בו אישה נעמדת מולך והתפקיד שלך מאוד ברור, את צריכה להתאים לה שמלה שאיתה היא תרגישה הכי יפה בעולם, שתגרום לה לחייך, לאהוב את עצמה ללא תנאי. שמלה שתחמיא לכל מה שטוב ויפה בה, כזו שלא תבליט את מה שהיא פחות אוהבת לראות כשהיא עומדת מול המראה.

נזכרתי בסיפור שהתרחש לפני כמה שנים כשלא אהבתי את הגוף שלי. חגגתי יום הולדת ונסעתי במיוחד למעצבת מאוד ידועה למידות גדולות. מאוד התרגשתי כי לפי התמונות בפייסבוק, הבגדים שלה היו אמורים להיות מושלמים עבורי. באתי שמחה, מאושרת, למקום שבו ידעתי שלא ישפטו אותי, מקום בו יש מידות נדיבות בשפע. נכנסתי לחנות שהייתה עמוסה בבגדים ולא כל כך ידעתי לאן לגשת קודם. מוכרת ניגשה אלי ושאלה אם אפשר להמליץ לי על שמלה יפה ואני זרמתי. נכנסתי לתא המדידה עם שמלה שלא תאמה לסגנון שלי כי החלטתי שאני מנסה דברים. כבר בתא, הבנתי שזה לא בשבילי, פשטתי את השמלה וחזרתי לבגדים הרגילים.

המוכרת התעצבנה. "לא נתת לי לראות איך זה יושב עליך". הטון שלה היה מאיים. "אני לא אוהבת ללכת חשוף עד כדי כך. לא הרגשתי נוח אפילו לצאת למראה שמחוץ לתא", אמרתי.

"אין בעיה" הפתיעה אותי המוכרת, "אם את לא נותנת לי לראות איך את נראית בבגדים שהמלצתי לך עליהם, זה אומר שאת לא סומכת עלי ואני לא מעוניינת לעזור לך יותר. תסתדרי לבד". אמרה ועזבה אותי.

הייתי בהלם מוחלט. חודש וחצי חיכיתי שיהיה לי פנאי להגיע לחנות הזו, שבעבר הייתה ממוקמת במקום שלא היה קל להגיע אליו ולא שפע חניה. המעצבת הידועה לא הייתה בחנות. יצאתי משם בתחושת מועקה גדולה שעד היום כשאני נזכרת במקרה אני מרגישה את העלבון צורב.

אני לא אהיה כזו. חשבתי לעצמי. אני אסתכל על האישה שעומדת מולי ואשאל שאלות מנחות. אבדוק מה היא אוהבת, מה מפריע לה, מה הסגנון שלה ורק אז אתאים לה את הבגד. וככה נכנסתי לאירוע המכירות, לבושה בשמלה בצבע כחול רויאל, במצב רוח טוב וחדורת מטרה: להיות מוכרת מדהימה!!

באופן מפתיע, הלקוחה הראשונה הייתה אמא שלי. זה היה מצחיק, כי מעולם לא המלצתי לאמא שלי על בגדים. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה ולא הסכימה לנסות סגנון לבוש חדש. בשלב מסוים התחננתי בפניה לנסות שמלה שונה מאלו שהיא לובשת בדרך כלל. נראה לי שהיא הסכימה רק כדי שלא אבכה. השמלה נראתה מושלמת לדעתי, אבל אמא שלי לא הרגישה איתה בנוח. החלטתי לשחרר. לתת לה רק מה שהיא רוצה כי בסופו של דבר היא זו שתלבש את השמלה. באותו יום פגשתי עשרות נשים. חלקן אמרו לי שהן מעולם לא לבשו שמלות, ולאט לאט בסבלנות, הצלחתנו למצוא את השמלה הראשונה שלהן, היו נשים שמראש הכריזו שהן לובשות רק שמלות שחורות, ולא התווכחתי איתן. תחילה נתתי להן למדוד את השמלות השחורות ורק כשמצאנו את השמלה השחורה המושלמת עבורן, הצלחתי להראות להן שצבע חי יכול להכניס הרבה שמחה לחיים. היו נשים רזות, מלאות, גדולות, קטנות, גבוהות ונמוכות ועם רובן עמדתי במשימה שהצבתי לעצמי. לפי דעתי, העבודה בחנות בגדים, בעיקר בחנות לבגדי נשים זו לא סתם עבודה, זו שליחות. יצאתי מהיום הזה מלאה אושר וסיפוק, ולא, אין לי כוונה להחליף מקצוע, אבל כן, מבלי ששמתי לב התגנבה לראשי דמות של עובדת בחנות בגדים שכנראה תככב בספר המבוגרים הבא שלי.