מאירה ואבישי צילום פרטי

אני יודעת לבקש סליחה

יש אנשים שיודעים לבקש סליחה ויש כאלו שלא, יש כאלה שזורקים לאוויר מין סליחה כללית כזו ויש כאלו שמתכוונים לזה. ואני? קבלו את רשימת הסליחות שלי, וגם תובנה אחת שקשורה לילדות שלי

פורסם בתאריך: 7.10.19 12:36

כשהייתי קטנה, בראשית ימי בבית הספר היסודי, לקראת יום הכיפורים הייתי מכינה, כמו כמעט כל הילדים בכתה, פתקים קטנים עם בקשות סליחה ומחלקת להורים ולחברים. כל מי שפגש אותי בערב יום הכיפורים שמע ממני את המילה הזו שוב ושוב – "סליחה, סליחה, סליחה, סליחה" – עד שמשמעות המילה איבדה את משמעותה. אבל אז לא הבנתי את זה. חשבתי שזה בסדר להגיד את המילה הזו סתם, להשליך אותה לחלל בלי כוונה אמיתית מאחוריה. אך האם באמת אין כוונה מאחורי סליחה כזו?

בעשור האחרון אני נתקלת בהקשר זה בשני סוגים עיקריים של אנשים. אלו שממשיכים לבקש סליחה ממש כמו פעם, באופן כללי, ואלו שאומרים שהם לא צריכים לבקש סליחה מאף אחד, כי הם לא עשו שום דבר רע לאיש. (כן, יש גם את אלו שמבקשים סליחה מעצמם אבל זה נושא לטור אחר).

כמעט עשרים שנה אני לא מבקשת סליחה באופן אוטומטי, ועד לאחרונה גם אני חשבתי שאין לי ממי לבקש סליחה, הרי אני מחשיבה את עצמי לאדם טוב, ואם פגעתי במישהו במהלך השנה, אני מבקשת סליחה באותו הרגע, לא ממתינה ליום הכיפורים, אבל לאחרונה שמתי לב שאם אבחן את המעשים שלי לעומק, בהחלט יש לי על מה להתנצל. אני לא יודעת עד כמה רשימת החטאים שלי גדולה, אבל השלב הראשון בכפרה, הוא להודות בדבר קודם כל בפני עצמך.

יש כאלו שלא יודעים בכלל לבקש סליחה. הם אומרים אותה רק בשביל להרגיש טוב עם עצמם או כי מצפים מהם לבקש סליחה. בדרך כלל סוג סליחה כזה מנוסח בצורה הבאה: "מצטער אם נפגעת". כלומר אני לא מצטער על המעשים שלי, אלא מצטער אם אתה, מסיבה שלא ברורה לי, נעלבת ונפגעת. זה אפילו מעצבן יותר מהמעשה שבעבורו הגיעה ההתנצלות. אם יש דבר שאני יודעת לעשות בחיים האלו זה לקחת אחריות על המעשים שלי ועל המילים שאני אומרת וכותבת. לקח לי כמעט שלושים שנה להגיע לזה, אבל אני שמחה לספר לכם שאני שם.

ממי אני צריכה לבקש סליחה?

1. ההורים שלי. היו פעמים בחיי, בעיקר אחרי שקבלתי רישיון נהיגה, שכל השיחות שלי איתם הסתכמו במתי אני מקבלת את המכונית שלהם. כאילו הם חייבים לי משהו: "אני צריכה את המכונית", "אני יכולה לקחת את המכונית מחר?", "מחר המכונית אצלי, בסדר?", "אני רוצה את המכונית". נזכרתי בזה כי בשנים האחרונות בכל פעם שהייתי זקוקה לעזרה עם הבן שלי פניתי אליהם והם תמיד שמחו לעזור ולשמור עד ששמתי לב שזה היה למשהו אוטומטי, אולי אפילו מובן מאליו, ממש כמו שחשבתי שזה מובן מאליו שהמכונית שלהם הופכת לשלי מרגע שקבלתי רישיון.
ההורים שלי שמחים לעזור לי, אוהבים לבלות עם הנכד שלהם, אבל עדיין יש להם חיים משלהם ותכניות. ברגע שאני מבקשת מהם עזרה הם מבטלים תכניות כדי לעזור לי וזה לא הוגן. הם לא חייבים להיות האופציה הראשונה לבקשת עזרה, במיוחד אם זה לא מקרה מאוד דחוף. בעוד שבוע יש לנו אירוע ולא ביקשתי עזרה מההורים שלי. פניתי לבייביסיטר שאבישי מאוד אוהב. לא תמיד צריך לטרטר את ההורים גם אם הם עושים זאת בשמחה. צריך לדעת מתי לבקש ואיך, וגם לא יזיק לומר תודה לעיתים קרובות יותר. אני מצטערת שהבנתי את זה רק עכשיו, באיחור. סליחה.

2. אנשים עם דעות פוליטיות שונות משלי. במערכת הבחירות הקודמת, התחרפנתי לגמרי. כל השיח הפוליטי, הקיצוניות, הטירוף, השפיעו גם עלי. יצא שמידי פעם כשקראתי סטטוס שעיצבן אותי מאוד וחשבתי שאותו אדם שכתב אותו לא מבין כלום מהחיים שלו, עניתי. לא סתם עניתי, אלא לפעמים התנסחתי בקיצוניות, לפעמים הגזמתי, לפעמים רמזתי ולא תמיד בעדינות שהאדם שכתב את הסטטוס טיפש ודביל מוחלט. לא הצלחתי להבין איך מישהו חושב אחרת ממני. המוח נאטם לחלוטין. לא הפסקתי גם כשידעתי שאני פוגעת במישהו שלא עשה לי כלום בסך הכל, הוא פשוט חושב אחרת ממני. אחרי פרסום תוצאות הבחירות הבנתי שהפכתי למפלצת. כששמעתי שהולכים לעוד מערכת בחירות לקחתי את עצמי לשיחת נזיפה. הבנתי שאני חייבת להשתנות. קודם כל התנצלתי בפני מי שזכרתי שפגעתי בו. הבטחתי לא להגיב יותר על שום סטטוס שלהם אם אין לי יכולת לענות בנימוס ובאופן תרבותי ולא בזלזול והתנשאות. לשמחתי הם סלחו לי בלי לתת לי להרגיש רע עם עצמי (תודה פנינה ולילך). מאז אני מנסה להתרחק מדיונים פוליטיים בכתב או בע"פ עד שאלמד לשלוט בעצמי. אני מתנצלת מכל הלב אם פגעתי במישהו ולא התנצלתי. מותר לאחרים לחשוב אחרת ממני וגם אם אני לא מסכימה לדעה שלהם אני צריכה להתנסח בצורה ראויה.

3. חברות שהבטחתי להיפגש איתן ועדיין לא מצאתי את הזמן לעשות זאת. אני יודעת שאני לא מלכת אנגליה, ואני יודעת שאני לא ראש הממשלה ובכל זאת לקבוע בילוי עם חברות זו משימה כמעט בלתי אפשרית. זה לא משום שאני לא רוצה, פשוט החיים שלי מורכבים ומאוד קשה לי למצוא פנאי לכך. אם תראו את היומן שלי לא תבינו איך אפשר לחיות בצורה כזו. לפעמים אני רוצה אבל בערב אני גמורה מעייפות ולא מסוגלת לצאת. לפעמים יום עבודה שלי מסתיים ב-23:30 בלילה. זה מרגיז שצריך לקבוע איתי שלושה ולפעמים גם ארבעה חודשים מראש כדי לצאת לסרט. גם לי זה לא נעים, אבל זה המצב. אני מודעת לעובדה שזה מעצבן בטירוף, אני מודעת לעובדה שהרבה חברות נעלבו ונעלמו בגלל התופעה הזו, אני מתנצלת, זה נעשה בלי כוונה לפגוע אבל זה לא עומד להשתנות. שגרת החיים שלי שונה מאוד משל אנשים אחרים שאני מכירה, לטוב ולרע. אני משתדלת ככל יכולתי, רק שתדעו.

לפני כמה ימים, קבלתי הודעה אישית ממישהי בפייסבוק שכתבה לי שהיא נעלבה ממני מאוד. הסיבה להעלבות הייתה מוזרה. היא ידעה את זה וחששה שאכתוב על העניין סטטוס מלגלג בפייסבוק. לדעתי לא הייתה לי סיבה להתנצל בפניה, הכעס שלה היה על משהו שבכלל לא קשור אלי ואין לי שום דרך למנוע דברים דומים בעתיד. הסברתי לה את עמדתי, אבל מאוד התרשמתי מההודעה שלה. כמה קשה לפנות למישהו ולספר לו באמת איך אתה מרגיש. זה נשמע מעשה פשוט והגיוני אבל אנשים רבים בוחרים שלא לעשות זאת ולהישאר עם הכעס שלהם בפנים או פשוט לנתק קשר בלי לתת הסבר.
ועכשיו סוף כל סוף אני מבינה את המנהג שלי מבית הספר היסודי, אני מבינה את בקשת הסליחה הכללית. אני באמת מתנצלת מכל הלב אם מישהו נפגע ממני בלי שידעתי.

סטטוס לשבת: החג העצוב שאבישי אוהב

אבישי (בן תשע וחצי): "לבקש סליחה זה מאוד אצילי וגם מנקה את הלב, לכן יום כיפור זה החג העצוב שאני הכי אוהב".

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר