פעם כשהייתי קטנה, הייתי בטוחה שבשביל שיאהבו אותי, אני חייבת לשקר ולהיות מישהי אחרת ממה שאני באמת. רוב הזמן הייתי מנסה להרשים אחרים ביכולות שלא היו לי.
אני זוכרת את היום הראשון בקייטנה בכתה ד'. שם הקבוצה שלנו היה: נילס, על שם סדרת הטלוויזיה המפורסמת באותם ימים. המדריכה רצתה שנקשט יפה את הסוכה של הקבוצה שלנו ושאלה מי מבין הילדים יודע לצייר יפה. אין לי מושג מדוע מיהרתי להרים יד. אין לי כישרון ציור, למעשה עד היום אני לא יודעת לצייר כמעט שום דבר. בבית ספר בשיעור אמנות, כל כך התביישתי באיורים שלי שהייתי מעדיפה לזרוק אותם לפח, לקבל עונש על חוסר שיתוף הפעולה שלי בכיתה, רק לא להראות את העבודות לאיש. אם יש או אין כישרון ציור אפשר לראות מייד, אבל זה לא עצר מבעדי. היד נותרה למעלה. מסתבר שאני הייתי היחידה שהצביעה.
המדריכה שמחה כל כך. "האם תוכלי לצייר לנו את נילס במדויק? כמו בטלוויזיה?", היא שאלה.
"בטח", עניתי. "אני יכולה לצייר הכל".
היא נתנה לי בריסטול וטושים. התיישבתי מול הבריסטול, לקחתי טוש ביד ומובן שלא קרה כלום. המדריכה שאלה אותי לכמה זמן אני זקוקה כדי להשלים את הציור. אמרתי לה שאני אקח הכל הביתה, מאחר שאני צריכה להסתכל על התמונה בטלוויזיה ולהיות מרוכזת.
חזרתי הביתה. ניסיתי לצייר את נילס אבל כל מה שיצא זה עיגול עקום עם כובע של ליצן. עצמתי את העיניים, ניסיתי לדמיין איך נילס נראה. ראיתי אותו בדמיון, אבל לא הצלחתי לצייר אותו. לא הצלחתי לצייר כלום. הסתגרתי בחדר בחרדות איומות. התפללתי לאלוהים שיעזור לי, אבל העזרה לא נתקבלה.
אמא שלי ראתה שמשהו לא כשורה בהתנהגות שלי, ואני במקום לספר לה את האמת, נזכרתי שהיא יודעת לצייר יפה. "אמא, את חייבת לצייר לי את נילס למחר לקייטנה". פקדתי.
היא לא הבינה מה אני רוצה מהחיים שלה אבל אני פרצתי בבכי קורע לב והתחננתי. "אני חייבת את נילס למחר, ולא אני נשארת בבית ולא חוזרת לקייטנה לעולם".
"אבל אני לא יודעת איך נילס נראה", אמא שלי הקשתה ואני נזכרתי שראיתי אצל חבר של אחותי הקטנה שגר בקומה למטה ספר על נילס, עם תמונות מהטלוויזיה. אמא שלו השאילה לנו אותו ואמא שלי ציירה לי את נילס בצורה מאוד מדויקת, אחד לאחד, ממש כמו שהבטחתי למדריכה. הייתי מאושרת. למחרת הגעתי עם הציור של נילס, סיפרתי לכולם שאני ציירתי אותו, במשך כל היום קבלתי המון מחמאות. ידעתי שהן לא מגיעות לי אבל לא עשיתי עם זה כלום. למחרת כאבה לי הבטן. הקאתי ואפילו עלה לי החום. לא יכולתי ללכת לקייטנה ולהסתכל למדריכה בעיניים. אחרי יומיים לא הייתה לי ברירה, ועליתי על האוטובוס עם הטרופית והלחמנייה. שרדתי את כל הימים שם ורק ביום האחרון של הקייטנה, לא יכולתי יותר. ניגשתי למדריכה וסיפרתי לה את האמת.
היא חיבקה אותי, אמרה לי שאני אמיצה שסיפרתי לה.
אמרתי לה שאני עושה את זה לפעמים. משקרת כדי שיאהבו אותי. היא הסתכלה עלי בעיניים, ואני הורדתי את המבט והסתכלתי על האבנים ועל מחטי האורן שהיו פזורים במקום.
"יום יבוא ותדעי במה את טובה באמת ואז אולי תוכלי להסתדר בלי לשקר לגבי היכולות שלך".
"את לא כועסת עלי?" שאלתי מופתעת.
"לא. זה לא התפקיד שלי לשפוט אותך. העיקר שסיפרת לי ותנסי ללמוד מזה לקח. הרגשת לא טוב ששיקרת, לא אהבת את ההרגשה. אם לא תעשי את זה יותר, לא תצטרכי להרגיש ככה".
המשפט הזה לא יצא לי מהראש. מאז לא עשיתי את זה יותר. לא לקחתי קרדיט על עבודה של אחרים, ניסיתי לא לשקר בשביל לזכות באהבה. לפעמים הצלחתי יותר, לפעמים פחות. המשפט שלה לא יצא לי מהראש. רק לקראת גיל 30 קרה בדיוק מה שהיא אמרה. לקראת גיל 30 התחלתי להבין בדיוק מי אני וכבר לא הייתי זקוקה לשקרים כי עמדתי בפני עצמי.
לפני כמה ימים, חברה טובה שלי סיפרה לי שהיא שיקרה לי. היא שלחה לי טקסטים לחוות דעת, ומסתבר שהטקסטים האלו לא היו שלה. היא פרסמה אותם בפייסבוק, זכתה למחמאות רבות, אבל בפועל כל המילים היפות, הפסקאות, השורות, היו שייכות לחברה אחרת נטולת פייסבוק שלא ידעה על המעשה.
"את חייבת להפסיק לפרסם דברים של אחרים בשמך" פקדתי והיא התחילה לבכות.
רציתי לכעוס עליה, לצרוח, להגיד לה שזו התנהגות איומה. רק לפני כמה שנים גיליתי שיש מישהי שלקחה טורים שכתבתי לאתר האינטרנט מאקו ופרסמה אותם אצלה בפייסבוק כאילו הם שלה. כל כך כעסתי שרציתי לחנוק אותה. רק אחרי איומים בתביעה משפטית היא הפסיקה לעשות את זה. רגע לפני שהתחלתי להטיף מוסר, נזכרתי במדריכה ההיא. אין לי מושג בת כמה היא הייתה, אולי לפני גיוס, אולי אחריו. "יום יבוא ותדעי במה את טובה באמת ואז אולי תוכלי להסתדר בלי לשקר לגבי היכולות שלך". אמרתי לה בשקט. היא השפילה מבט ולא ענתה.
בשביל שיאהבו אותנו אנחנו מוכנים לפעמים ללכת רחוק מידי, אבל מי אני שאשפוט אנשים אחרים במצב הזה? לקח לי הרבה שנים להשתחרר מהתחושות הקשות האלו בעצמי. הלוואי שכל אחד יאהב את עצמו ויתרכז ביכולות של עצמו. אם עדין לא מצאתם את היכולות שלכם, תחפשו היטב, הן שם!
הדודה שלי מרחוב הנביאים / תיאטרון השעה הישראלי לילדים ולנוער
"הדודה שלי מרחוב הנביאים", ספרו של יהורם טהר לב, הוא אחד הספרים המופלאים ביותר שנכתבו בספרות הישראלית. הוא ראה אור כשהייתי בת שנה והיה לרב מכר ענקי גם כשהפכתי לאמא בעצמי. כעת ישנה הצגה נפלאה בהשראתו. ההצגה לא מספרת את הסיפור שמסופר בספר, אלא נשענת על אלמנטים רבים מתוכו ועל שירים של יהורם טהר לב שכולנו מכירים כי כולנו גדלנו עליהם (ברבאבא, תן לי את היום הזה, מר אפצ'י, גברת שוקולדה ועוד).
מעשה בשלושה אחים, שני בנים ובת, שנשלחו אל הדודה ברחוב הנביאים עד שההורים שלהם יחזרו מהחופשה. הבעיה: האחים לא מעוניינים להישאר אצל הדודה ומוכנים לעשות הכל כדי לגרום לה להתחרט על הרגע שבו הסכימה לשמור עליהם. לדודה יש גינה קסומה עם דחליל מיוחד, אחות מטורללת ויוצאת דופן ורופא לא מהעולם הזה. בנוסף להכל יש לה לב זהב וביחד בעזרת ההומור, הדמיון וסבלנות, היא מלמדת אותם שיעור באמונה עצמית, כבוד הדדי ועוזרת לכל אחד מהאחים למצוא את הכוח הטמון בו.
הצגה מהנה במיוחד מלאה בשירים וקסם. מומלץ לבני 7-3.
# מחזה ובימוי: דפנה אנגל, רענן ניסים פררה, משה בן שושן. שחקנים: עדי אייזנמן, נוי הלפרין, רועי קקון, עידו קולטון, ליז רביאן/הדר שחף.
סטטוס לשבת: כדי שהשכנה תפסיק לחפור
שכנה במעלית: אתה אוהב את בית ספר?
אבישי: כן בטח, אני אוהב ללמוד, אוהב להכין שיעורים, אוהב את כל המקצועות, אני ילד חנון שכל מה שמעניין אותו בחיים זה לימודים.
השכנה רגע לפני שיוצאת מהמעלית: איזה יופי! מתוק אחד.
אני: למה שיקרת לה?
אבישי: כדי שתחשוב שאני ילד טוב ותפסיק לחפור לי כל הזמן.
