לפני כחודש הגבתי על סטטוס של חברה בפייסבוק. היא תיארה שם אי דיוק בעובדות בכתבה שפורסמה באחד העיתונים. מדובר בנושא שמאוד רגיש אצלי והגבתי מיד בלי לחשוב ובהתלהמות שמדובר בבורות של הכתבת. ככה, בלי לבדוק לעומק, פגעתי במישהי, שאגב, הדבר האחרון שאפשר לומר עליה הוא שהיא בורה. אפילו לא עצרתי לבדוק מי הכתבת.
כשגיליתי שהכתבת קראה את התגובה שלי, הרגשתי מאוד לא נעים. הרי אם הייתי עוצרת רגע, וקוראת את מה שנאמר כמו צריך בכתבה, הייתי רואה שזה בכלל לא ציטוט של הכתבת, אלא מרואיין שדיבר. ברור שכשהבנתי את זה מחקתי את התגובה וגם התנצלתי בפני הכתבת אבל אין לי מושג כמה אנשים ראו את התגובה שלי עד שמחקתי אותה. התייסרתי עם עצמי במשך ימים ארוכים והחלטתי לזכור את הרגע הזה. לזכור את התחושה הלא נעימה שנתקעה לי בנשמה, רגע לפני שאני ממהרת לכתוב משהו שלילי על אחרים.
יש לי חבר שפרסם לאחרונה ספר. אם תכנסו לעמוד הפייסבוק האישי שלו, לא תחשבו שהוא אישיות אהובה ברשתות החברתיות. אין הרבה לייקים ותגובות לפוסטים שלו ונראה שהעמוד לרוב לא נמצא בשימוש. מה שאחרים לא יודעים זה שהוא מנהל כמה קבוצות סגורות לקהל הרחב, בכל קבוצה יש למעלה מעשרת אלפים חברים שמעריצים אותו על פועלו ואוהבים אותו מאוד. בקבוצות האלו הוא מייעץ לאנשים בתחום העיסוק שלו ומעלה סיפורים הקשורים לעבודתו. כשהספר שלו ראה אור, חברים רבים מהקבוצה קראו את הספר והחלו לפרסם המלצות נלהבות עליו ברחבי הרשת.
אני בעצמי יכולתי לגלול את הפיד בפייסבוק ולהיתקל זו אחר זו בשש או שבע המלצות נלהבות על הספר. את האמת שמחתי בשבילו, זה היה שיעור מעניין בשימוש ברשת החברתית לקידום ספר חדש שראה אור.
לפני כמה ימים נשלחו אלי צילומי מסך מתוך קבוצה סגורה. מישהי שמאוד התעצבנה על כל התגובות החיוביות שהספר הזה מקבל, התחילה לחשוד שהחבר שלי משלם כסף לאנשים בשביל ביקורות חיוביות בפייסבוק. היא התעצבנה וכתבה שלדעתה זו שיטת שיווק לא יעילה. היא שאלה את חברי הקבוצה אם הם יודעים איך אותו חבר מגייס את האנשים האלו. חברי הקבוצה שהגיבו לה התייחסו לטענה שלה כעובדה. ככה, בלי לבדוק, על עיוור, עודדו אותה, תמכו בה.
כשראיתי את התמונות האלו, אני חייבת לומר שהתעצבנתי כפי שזמן רב לא התעצבנתי. איך בשנייה אחת, אדם מחליט לפגוע באדם אחר, שהוא לא מכיר, לכתוב עליו דברי שקר, ולחשוב שזה בסדר, רק כי זו קבוצה סגורה.
ואתם יודעים מה הכי מדהים אותי? זו לא פעם ראשונה שאני מגלה כמה אנשים מטנפים על אחרים בקבוצות סגורות, בכל פעם שפונים למנהלי הקבוצה עם המידע שזלג החוצה, מה שהכי מטריד אותם זה לא הרוע ודברי הבלע שנכתבו בקבוצה אלא מי הבוגד. הם חייבים לדעת מי האיש שהוציא את הפרטים. מי המדליף המרושע שפגע בסודיות הקבוצה.
אז בעניין הזה הרשו לי להודיע לכם, אנחנו חיים בעולם קטן, כולם מחוברים לכולם, כמעט כל מה שכתבם בפייסבוק בפרטיות יוצא החוצה. אני בעצמי מקבלת מידי פעם צילומי מסך של דברים איומים שנכתבים עלי בקבוצות פרטיות. לשמחתי אני לא מתרגשת מהדברים האלו כי אני מספיק זמן בביצה הספרותית ויודעת להתעלם. תמיד יהיו אלו שנהנים לעשות רע לאחרים. הרבה יותר קל להשחיר אדם מאשר לנסות להבין כמה קשה הוא עבד למען ההצלחה שלו. מעבר לזה, גם בקבוצות פרטיות וסודיות יש אחריות פלילית על לשון הרע למנהלי הקבוצות, אבל למען האמת מה שעבר לי בראש באותו הרגע היה עניין אחר לגמרי: אנשים לא מבינים כמה כוח יש למילה הכתובה.
פעם נהגו לומר שמה שנכתב בעיתון חסר משמעות, כי עם עיתונים עוטפים דגים למחרת, אבל זה לא נכון בעידן האינטרנט, כל דבר כתוב משאיר חותם לנצח.
ויש לי בקשה קטנה, אל תמהרו להגיב על סטטוסים שנכתבו בפייסבוק וברשתות החברתיות נגד אנשים אחרים במיוחד אם אתם לא מכירים את פרטי המקרה ואין לכם יכולת לבדוק את רמת האמינות שלהם. מילים יכולות לפגוע! מילים יכולות לצלק! מילים יכולות להרוג!
הספר בואי
בואי / אורלי סיגל, כנרת זמורה ביתן
שלוש נובלות, שלושה סודות ושלושה גיבורים שבאים מכאב, חווים כאב וגדלים מתוך הכאב. וזה נורא יפה.
החוט המקשר בין שלושת הנובלות הוא המשפחה: בראשונה אלמנה המסתירה אירוע מעברה ממשפחתה ומבינה שהיא לא מוכנה לשלם את מחיר ההסתרה. בשנייה אישה שעוברת הפריות חוזרות בגלל חשש ממחלה גנטית מתייסרת בגוף ובנפש, מפחדת שהזוגיות שלה משלמת את מחיר המשפחה שהיא חולמת עליה עד שסוד אחד מראה לה את הדרך. בשלישית שף מצליח מגלה שהוא נאלץ לשלם מחיר על סוד שלא ידע אפילו שיש לו. הסודות האלה מרעילים את החיים של הדמויות, כמעט מטביעים אותן באשמה, אבל רגע לפני שהם מחריבים אותן לגמרי, הגיבורים מוצאים את הכוח להתמודד. אורלי סיגל כותבת כל כך ישיר, אמיץ ואמיתי על החלטות קשות, על המחירים שהחיים גובים מאיתנו ועל הצורך להסתכל לאמת ישר בעיניים, שאי אפשר לעזוב את הספר לרגע.
"יימח שמם," היא מגבה את אבנר. מקמט רודן בזווית העין מתיישר אליה מבטו. "בסוף עוד יפנו אתכם." "אתה יודע כמה שנים אני שומעת את זה?" הלחץ שהיא מפעילה על הכוס מבקש להסתיר את תשוקת האצבעות הרועדות לסיגריה. "מה נשאר לך פה, שרה?" הוא מסתכל מסביב, והסלון מסתכל עליו חזרה. "הפלפלים של דוד? החממות? את בת שישים ושלוש. עד מתי תתכופפי להדליות ותנהלי את התאילנדים? הִּבקעה זה בית קברות אחד גדול, אני אומר לך."היא משלבת ידיים על החזה הגדול כמגש. "יום אחד מוריה תחזור ותקים פה את המשפחה שלה. ואני לא אתן לאף אחת אחרת לגדל לי את הנכדים," היא מנופפת מולו אצבע, והכוונה שלה נשארת תלויה שם, ביניהם. "אי־אפשר לדעת איתה," הוא קובע. "סתם את מקריבה את עצמך." "תאכל?" היא מחייכת. השן החסרה שואבת אותו אל תוך החלל שלה. אחרי הארוחה אבנר נשען אחורה והכרס איתו, והיא קמה ונעמדת לצדו. יד שמאל מחזיקה את הצלחת השמנונית, הריקה, וימין נשענת על כתפו. השכמה הגברית הזעופה מתרככת תחת כובד משקלה, ובין סינר הפלסטיק שלה לשערו המלבין, מצטמצם המרחק".
סטטוס לשבת: שלא יציקו לי בבוקר במעלית
אבישי
שכנה: מה החלום הכי גדול שלך בחיים?
אבישי: שאף שכן לא ישאל אותי שאלות בבוקר במעלית כשאני בדרך לבית ספר ורק התעוררתי.
