אם יש דבר אחד שמוציא אותי מדעתי, זה חוסר וודאות. אני אוהבת לדעת מה הולך לקרות ורצוי לפרטי פרטים. מצידי תגידו לי שבעוד שבועיים אמות, אין לי בעיה, לפחות אני יודעת מתי זה יקרה ואתכונן לכך מראש. אני אוהבת מאוד להתכונן לדברים מראש, להכין את עצמי לכל התרחשות, לכל מצב.
בכל פעם שמוציאים אותי מאיזון אני מצליחה להתגבר על הקושי הפסיכולוגי כי בכל זאת, אני אדם בוגר שמבין שאי אפשר להתכונן לכל מצב בחיים, אבל אני משלמת מחיר כבד על ההתמודדות, המוח אולי מבין, אבל שאר אברי הגוף לא. במצבים של חוסר וודאות קיצוניים מתחילים אצלי כאבי פרקים בכל מקום, מהידיים, הרגליים ועד האצבעות ואפילו בלסת.
מיטב הרופאים בדקו אותי וכולם סיכמו את הטיפול במשפט אחד: "קודם כל תירגעי".
ביולי הייתי מאוד מרוצה, בתוך כמעט חודש, נסגרו לי הרצאות ומפגשי סופרת בכל הארץ למשך שנה שלמה. היומן שלי היה מתכונן בצורה מוקפדת לשנה הזו כמו שאני אוהבת: שנה מראש! אפילו הזמנתי את החופשה השנתית שלי בהתאם למפגשים, שוב, כמו שאני אוהבת – שנה מראש. ואז הגיעה הקורונה.
בשבוע שעבר זה התחיל לטפטף, מתנ"סים וספריות הודיעו לי שלצערם בגלל המצב אין אפשרות לקיים את המפגשים שקבענו. מרגע שהכריזו על סגירת בתי הספר, בוטלו לי 32 מפגשי סופרת. לאף אחד אין דרך לדעת מתי יגמר המשבר. ישנה אפשרות שהמצב יזלוג גם לחודש יוני, החודש הכי עמוס שלי מבחינת עבודה, ויש סיכוי שהיציאה לאור של הספר החדש תידחה.
פתאום החופשה באמסטרדם שבוטלה לא נראית כבעיה העיקרית.
ביום הראשון הרגשתי מחנק. החדשות מכל כיוון גרמו לי לכאבי תופת. ישבתי בסלון והרגשתי איך הגוף שלי מתפרק. החלטתי לברוח. סגרתי את הטלוויזיה, ניתקתי את הטלפון וברחתי למקום שהכי קל וכיף לברוח אליו – קראתי ספר.
"המלחמה שהצילה את חיי". ספר שכתבה קימברלי ברובייק ברדלי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר מספר על ילדה נכה בת עשר שחיה עם אמא מתעללת בזמן מלחמת עולם השנייה. כשמתחילות המתקפות על ערי אנגליה, היא ועוד מאות ילדים מוברחים לכפרים ודווקא שם רחוק מהבית היא מגלה את משמעות החיים. הספר כתוב כמו אגדה בסגנון הקלסיקות הגדולות של פעם, כמו "האסופית", "אבא ארך רגלים" ו"סוד הגן הנעלם". אני לא יודעת מה קרה אבל בלי ששמתי לב חלפו חמש שעות וסיימתי את הספר. הכאבים התפוגגו.
פתאום הבנתי שיש לי יכולת לשלוט על הרבה דברים. סידרתי את הסלון, לבשתי את הפיג'מה הכי יפה שיש לי והקשבתי לשירים שאני אוהבת. הכנתי לי כמה ספרים שימתינו לי לרגעים הבאים בהם ארצה לברוח: "משכילה" של טארה וסטאובר, "האשליה" של עמנואל ברגמן, ן"בטבעת זו", החדש של סיון אופירי.
חזרתי לנשום.
הכנתי רשימה של 101 דברים מגניבים שאפשר לעשות בבית יחד עם בעלי ואבישי כמשפחה. כל סעיף נכתב על פתק והוכנס לתוך קופסה. בכל בוקר שולפים פתק ומגלים מה עושים באותו היום. לא אכתוב לכם כאן הכול אבל אתם לא מבינים כמה כיף זה יכול להיות לתכנון דברים שלא תלויים בגורם חיצוני.
עשרה פתקים לדוגמה:
1. למלא עם אבישי את הספר של ד"ר סוס "הספר שלי על עצמי" (יומן אישי מצחיק לילדים).
2. לבחור את 15 שירים הכי טובים של הביטלס למרתון השירים בכאן 88 שיתקיים בערב פסח.
3. מרתון אלוף אלופי הבית בטאקי.
4.מרתון סרטי דיסני.
5. בכל יום אחד מבני הבית בונה הרצאה נחמדה שיעביר בערב לכולם, כולל מצגת מחשב.
6. יום הפוך – אבישי אחראי עלינו ההורים וקובע את סדר היום.
7. כתיבת סיפור משפחתי, כל אחד כותב קטע והאחר ממשיך אותו.
8. סדנת איור והפיכת הבית למוזיאון ליום אחד.
9. לילה לבן, בניית אוהל בסלון ומשחקי קופסה כל הלילה. פרס למי שנשאר ער אחרון.
10. קריוקי.
על פניו נדמה היה שהצלחתי להשתלט על הלחץ. הכנסתי לחיי יותר מוזיקה, הקפדתי לחייך, הצלחתי להתנתק מהחדשות, אבל משהו באוויר עדיין סימן שדברים רעים מתקרבים.
המצב הפוליטי המעורער, מזג האוויר המטורף ופתאום הפסקת חשמל למשך חמש שעות כשהרעש של הרוח מבחוץ והשמיים הצהובים ניצבים כתפאורה.
הרגשתי איך שוב הכאב זוחל לו למפרק כאילו בכוונה לעצבן. ואז קבלתי את ההודעה הבאה: "נפתחה קבוצה קהילתית לסיוע הדדי בימים אלו לבניין שלנו ולשני הבניינים הצמודים אליו. ערב טוב שכנים יקרים, זוהי שעה של אי וודאות גדולה, מה שברור בימים אלו שחוסננו בחוסנה של הקהילה. צרפו לקבוצה את כל השכנים בשלושת הבניינים שלנו. ביחד יהיה קל יותר לעבור את התקופה הזו".
אחד אחרי השני ראיתי את השכנים מצטרפים וכשהסתכלתי על התמונות שלהם בקבוצה, פתאום נרגעתי שוב. אני אוהבת את השכנים שלי. גם את אלו שאני לא זוכרת את השם שלהם, אבל מרשה לעצמי לדפוק אצלם בדלת לבקש עזרה כשצריך. בסך הכל אני מוקפת באנשים נחמדים, כולנו באותה סירה. כל אחד עם הלחץ והפחדים שלו, אבל עדיין – יחד.
אני שונאת את התקופה הזו, אני לא חושבת שהקורונה הגיעה לעולם כדי ללמד אותי מסר לחיים, אבל עדיין בין כל הרע, ישנה את הבחירה שלי לראות את הטוב, את המשפחה שלי, השכנים, החברים, היכולת שלי לשמח את הבן שלי על מנת שלא יכנס ללחץ עוד יותר, היכולת שלי להרגיע את עצמי גם ברגעים מאתגרים. אני שונאת אי וודאות אבל ההיסטוריה הוכיחה שבסוף מגיע הרגע שהרע נעלם. אני בוחרת להאמין שגם במקרה הזה ההיסטוריה צודקת.
ארבע צול
ארבע צול – סטיב פורנס
מכירים את המרפסות הירוקות האלו? כל העציצים בהם מחייכים תמיד, הנענע שופעת ומחכה לכוס התה שלה, המרווה מזמינה להוסיף צלחת ספגטי בחמאה, השיבה רעננה, מסביב סוקולנטים נראים כמו ציור יפני ומתוך הקקטוסים יוצא פרח לב הזהב? ומכירים את ההפך? לצערי את ההפך אני רואה די הרבה. עציצים ששוכחים להשקות, אדניות שתמיד חסר בהן צמח או אדמה או שניהם יחד, ובכן הסיפור הזה נגמר. בשיטוטי ברשת נתקלתי במיזם מהמם, צבעוני ויפהפה של סטיב פורנס, שעוסק לפרנסתו בשיפוצים אבל נראה שליבו נמצא עמוק בתוך האמנות והמיחזור. לא תאמינו איזה אדניות יפהפיות הוא יוצר מצינורות אינסטלציה ממוחזרים. דווקא בימים כאלו שיש סיבות רבות להיכנס לדיכאון, כדאי להכניס את הירוק והיפה אלינו הביתה!
האדניות באות בכל הגדלים על פי הזמנה, יש קטנות יש גדולות, יש שמנות ויש רזות, כאלו המכילות סוקולנטים ופרחים קטנים ומיוחדים ועשבי תבלין, ישנן כאלו עם שני עציצים ואפילו שבעה עציצים. אפשר לתלות על המרפסת או להניח על השולחן. הן ממוחזרות, אקולוגיות וחיות לנצח.
המחירים נעים בין 170 ל- 300 ש"ח לאדניות סטנדרטיות וקימות במגוון צבעים.
להזמנות דרך עמוד הפייסבוק: ארבע צול.
לדעתי מדובר במתנת חג מושלמת ואביבית.
סטטוס לשבת: אבל קבעתי לך שיעורים פרטיים…
אבישי: לפחות משהו אחד טוב יצא מהקורונה הזו. אין בית ספר!! יש!!!
אני: קבעתי לך שיעורים פרטיים במתמטיקה לאורך כל החופש כדי שתעשה חזרה על החומר.
אבישי: אהההההההההה!!!!!!
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
