סופר אמא- מאירה והיומנים. צילום אפרת אשל

גם לי היה יומן. כתבתי בו עד גיל 30. לפני שבוע הטבעתי אותו באמבטיה

אחרי שערכתי צנזורה קשוחה, תלשתי, גזרתי ומחקתי המון פרטים, הגיע לפני כשבוע הרגע בו לקחתי את כל היומנים שנשארו ברשותי והטבעתי אותם באמבטיה של מים רותחים. למה? כל ההסברים בטור

פורסם בתאריך: 27.5.20 11:08

בגיל תשע התחלתי לכתוב יומן אישי. אני חושבת שהתחלתי לכתוב אותו אחרי שקבלתי מסבתא שלי במתנה את יומנה של אנה פרנק.
לקחתי מחברת, הכרזתי עליה כיומן האישי שלי, בשער כתבתי אזהרות חמורות שהיו אמורות להרחיק ממנו כל מי שימצא את היומן ולגרום לו להחזיר אותו למקום בלי לקרוא בו.
בספרים שקראתי באותה התקופה, לכל ילד שכתב יומן היו אח או אחות גדולים או קטנים, מעצבנים במיוחד שעשו הכל כדי להשיג את היומן, לקרוא בו ולגלות את כל הסודות שלו. בפועל הייתי ילדת סנדוויץ'. הייתה לי אחות קטנה וגם אחות גדולה אבל היומן שלי לא ממש הזיז להן. אף אחת לא חיפשה אותו ואף אחת לא קראה בו גם כשבמקרה השארתי אותו פתוח על השולחן.

כתבתי ביומן ברציפות מגיל תשע ועד גיל 30. ברגע שיצא לאור הספר הראשון שלי, לא יכולתי להמשיך לכתוב בו. הרגשתי שהוא גוזל ממני את יכולת הכתיבה. לא הצלחתי לכתוב יומן וספרים במקביל.
את היומנים שלי התחלתי לכתוב מתוך ידיעה שאף אחד לא יקרא בהם לעולם, כתבתי הכל בלי אף סינון אבל מגיל 15 בערך שמתי לב שהתחיל שינוי גדול. התחלתי לכתוב לקהל דמיוני, כאילו שמישהו מתישהו אמור לקרוא את היומן הזה. פתאום במקום "יומני היקר" הילדותי, פתיחה שכנראה שאלתי מספרים או ממדורים בעיתוני ילדים, התחלתי לכתוב, "תקשיבו, אתם לא תאמינו מה קרה לי היום". מי היה אותו קהל דמיוני? לא יודעת. לא כתבתי הסברים ולא נתתי רמזים.

אני לא זוכרת למה זה קרה, אבל בגיל 20 שוב התחולל שינוי. הפעם היומן נכתב מתוך ידיעה שהילדים שלי יקראו בו. הייתי בטוחה שיהיו לי שלוש בנות, ידעתי שהן ימצאו את היומנים האלו מתישהו ובכל פעם שקצת הגזמתי בכעס על ההורים שלי, כשנרגעתי, הכנסתי הבהרה שמדובר בטקסט שנכתב מתוך כעס.

בעשור הקודם פיתחתי לי מנהג, בכל יום הולדת לקחתי את היומנים שלי וקראתי בהם. זה היה מרתק לקרוא בכל פעם מה קרה לי בתקופה אחרת. בגיל שלושים קראתי קטע שכתבתי בגיל עשרים שבו סיפרתי לעצמי איפה אני רוצה להיות בעוד עשר שנים. להפתעתי קלעתי במדויק בכל הפרמטרים: ידעתי עם מי אתחתן, במה אעסוק, כמה ארוויח, איפה אגור. זה היה מטורף.
מידי פעם בעקבות הקריאה ביומן התעוררו בי שוב רגשות כעס על אירועים שהסתיימו מזמן וראוי היה שישכחו. לפתע היומן לא היה מקום בטוח. בכל פעם שפתחתי בו באופן אקראי, לא ידעתי מה אמצא בו, האם נחמה? או אולי זיכרון עצוב ומרושע שרק המתין לי בין הדפים.

לפני כשנתיים מישהי שמה קץ לחייה. אבא שלה מצא את היומנים האישיים שלה. הוא החליט לפרסם אותם כספר. קבלתי את הספר הזה במתנה וחשכו עיני. טקסטים אישיים, עדינים, שברור לכל שנכתבו בסתר, יצאו לאור בלי לשאול את הכותבת האם הייתה רוצה שיתפרסמו ברבים.
אחרי שלושה פרקים הפסקתי את הקריאה. הרגשתי שאני עושה מעשה אסור, לא מוסרי, אסור לי לקרוא את היומן האישי הזה.
בסביבות גיל 30 קראתי שוב את יומנה של אנה פרנק, קראתי את הקטעים שעוסקים בהתאהבויות של אנה ובמערכת היחסים המורכבת והכואבת עם אמא שלה ואחותה. אנה פרנק הפכה לסמל גדול של זיכרון השואה אבל מעניין מה היא הייתה חושבת לו ידעה שמחשבותיה הפרטיות הפכו לנחלת הכלל.

ככל שהתפרסמתי כסופרת, היומנים שהוחבאו בתחתית ארון הבגדים שלי התחילו להכביד עלי. בכל פעם כשנתקלתי בהם נחרדתי מהמחשבה שמישהו יקרא בהם. לפני שנה עשיתי מיון כואב ועצוב ונתתי לבעלי שלושים מחברות עבות וביקשתי ממנו להשמיד אותן.
במחברות שנותרו אצלי, ערכתי צנזורה קשוחה, תלשתי, גזרתי ומחקתי המון פרטים ולמרות זאת לא הייתי רגועה. אני אדם מאד נוסטלגי. כשהייתי בת 16 דמיינתי את עצמי בת המאה שוכבת במיטה גוססת וקוראת ביומנים שלי, משחזרת במוחי את האירועים הגדולים של חיי. לכן ההחלטה להשמיד את כל מה שכתבתי שנים על גבי שנים הייתה החלטה קשה.

לפני כשבוע קראתי את "יומני לאה גולדברג". בגב הספר נכתב: "יומני לאה גולדברג, המתפרסמים בזאת לראשונה בשלמותם, חושפים לפני הקורא כמה וכמה פנים מכבשן עולמה, מהווייתה המיוסרת, ממערכת ערכיה, מסקרנותה האינטלקטואלית המושחזת, מחוויותיה וגחמותיה של משוררת נערצת בישראל, אשר הועידה את עצמה מילדות, כשבקיאותה בעברית הייתה עדיין בחיתוליה, להיות סופרת עברייה".

אני יודעת שבעשר השנים האחרונות של כתיבת היומנים שלי, כתבתי בעיקר כשהיה לי קשה כדי לפרוק את כל מה שיש לי על הלב. אם הייתי כותבת על אותן סיטואציות בשעה שאני רגועה, כנראה הייתי כותבת אחרת. המילים "הווייתה המיוסרת" לא יצאו לי מהראש. זה מה שלאה גולדברג הייתה רוצה שיזכרו ממנה? אולי גם היא כתבה רק כשהייתה עצובה וכועסת ולכן הטקסט ביומן כזה?
בניגוד למה שהרבה ילדים שקוראים את הספרים שלי חושבים, אין לי קשר משפחתי ללאה גולדברג, אבל ברגע שקראתי את גב הספר, חמלתי עליה עד מאוד וכאבתי את כאבה. לקחתי את כל היומנים שנשארו ברשותי והטבעתי את כולם באמבטיה של מים רותחים. במשך שעה וחצי הסתכלתי על המים שהפכו משקופים לאדומים, כחולים וירוקים. המילים הטשטשו, הדפים התפוררו והפכו לעיסה. אין לי יותר יומנים אישיים בבית. אף אחד לא יפרסם אותם בשום מקום ואולי טוב שהבן שלי לא יקרא בהם, יש דברים שהם פרטיים ויישארו רק שלי.

סופר אמא- הדשא של השכנה

הדשא של השכנה / קרין אהרון

 

תכירו את החברות החדשות שלכם, אלו שלא תירצו להיפרד מהן הרבה אחרי שתסיימו את קריאת הספר.
שירי, מתכנתת חרוצה, אם לשלוש בנות וחברה פעילה בוועד הכיתה. יום אחד באמצע החיים היא מתמוטטת על רצפת משרדה ונאלצת להתמודד עם הפחד הגדול ביותר שלה (וזה לא רק הפחד לבשל ארוחת צהרים לבנות שלה…).
טלי, אמא לארבעה וסגנית מנהל סניף בנק, שאפתנית ומצליחה, מנסה להציל את משפחתה מההרפתקאות המסוכנות של בעלה שמסרב להתבגר. אם תשאלו את אמא שלה היא תגיד שטלי צריכה לוותר על הקידום ולחכות בבית לילדים, אבל טלי לא ממש שואלת אותה.
רעות, מאמנת כושר מגניבה ונאה, מקווה סוף סוף להתחתן עם אבי ילדיה, רק לאחרונה עברה לשכונה שבה גרה הגרושה המעצבנת שלו. הבת שלהם מנישואיו הראשונים עושה לה טרור ורעות נחושה לגלות מה היא מסתירה מכולם.
שירי, טלי ורעות גילו כבר מזמן שהחיים זה לא בדיוק מה שהבטיחו להן אבל הן לא יודעות שהשנה הזו הולכת להיות גדושה באירועים שישנו את חייהן לנצח.
ספר קליל, קצבי, מרתק ומעורר מחשבה שבו כל אישה תמצא את עצמה בין הדפים, שם בשכונה.
חשוב לי להחמיא גם לעורכת הספר אורית צמח שעשתה עבודה נהדרת. יופי של ספר!

 

סטטוס לשבת: לא קרה כלום

 

אני בצהרים: אבישי! לא אכלת כלום מהבוקר!
אבישי: נו? וקרה לי משהו?

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

3 תגובות
  1. אורלי מעיין

    כתבה נהדרת, כרגיל. הקפה-של-הבוקר השפריץ לי על הפיג׳מה מהצחוקים על הסטטוס של אבישי.. זאטוט מבריק ! ❤️

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר