יום אחד היא לקחה אותי לשיחה וביקשה ממני להתרחק ממנה | הטור של מאירה ברנע גולדברג

בילדותי לא האמנתי שמישהו יכול לאהוב אותי באמת. סבלתי מחרדת נטישה איומה. שלושת החברים הכי טובים שאיתם גדלתי ואותם אהבתי עזבו כשעליתי לכתה א'. אחד לקנדה, השני לארצות הברית והשלישי לראשון לציון שנראתה לי רחוקה בדיוק כמו שני המקומות האחרים.

בעקבות החלטות ואילוצים שלא היו תלויים בי התחלתי ללמוד בבית ספר מרוחק מאזור מגורי וביום הראשון לא הכרתי אף ילד בבית הספר. לקח לי די הרבה זמן לרכוש את החברה הראשונה שלי בכתה. כשהצלחתי כל כך שמחתי שנאחזתי בה בכל כוחי, רציתי שהיא תאהב אותי והייתי מוכנה לעשות הרבה דברים מוזרים למען החברות הזו. הייתי מוכנה להתעלם מכל מה שאהבתי באמת ולהעמיד פנים שאני מישהי אחרת, העיקר שאותה ילדה תמשיך להיות חברה שלי. אני לא חושבת שהבנתי מה זו חברות אמיתית, רציתי שהיא תהיה רק שלי וכנראה הגזמתי. יום אחד בתחילת כתה ד' היא לקחה אותי לשיחה והודיעה לי שהיא לא רוצה להיות יותר חברה שלי והיא מבקשת ממני להתרחק ממנה. לא היו סימנים מקדימים לשיחה הזו, מבחינתי היא הגיעה משום מקום. היא הודיעה לי שאנחנו לא חברות יותר והתנתקה ממני בפתאומיות.
אני לא הבנתי שזו שיחה אמיתית, הייתי בטוחה שעוד כמה ימים זה יעבור לה. ניסיתי להבין אם פגעתי בה או עשיתי לה משהו שאפשר לתקן אבל היא סירבה לדבר איתי, מה שהטריף אותי לגמרי. היא הייתה החברה היחידה שלי בכל בית הספר!

לאחר שבועיים בהם היא התעלמה מקיומי ומכל ניסיונותיי ליצור עמה קשר, היא חלתה ולא הגיעה לבית הספר. המורה נתנה לנו עבודה חשובה, והסבירה שחייבים להגיש אותה בתחילת השבוע הבא. "הפעם" היא הכריזה, "אין ויתורים. יש מועד הגשה אחד בלבד. אני מבקשת מכם להקפיד על הזמנים". חשבתי שזו ההזדמנות שלי. כשחזרתי הביתה התקשרתי לאותה חברה וסיפרתי לה מה קרה בכתה, שהמורה נתנה עבודה חשובה ושחייבים להגיש אותה בזמן אחרת היא מאד תכעס. הכתבתי לה בסבלנות את כל השאלות ואת כל ההסברים והייתי מרוצה מעצמי כל כך. חשבתי שהיא תודה לי על השיחה הזו ועל העובדה שהצלתי אותה, המורה לא תכעס עליה כי היא כמו כולם יודעת שצריך להגיש את העבודה בזמן.

למחרת הגעתי שמחה לבית הספר, הייתי בטוחה שהמצב שב קדמותו.
במהלך השעתיים הראשונות המתנתי בדריכות להפסקה בכדי לגשת אליה ולשחק איתה אבל כשנשמע הצלצול המורה קראה לי. מסתבר שאמא של אותה חברה התקשרה למורה וסיפרה לה שאני מטרידה את הבת שלה ומפחידה ומאיימת עליה בכל מיני סיפורים. אמא של החברה ביקשה מהמורה להתערב ולבקש ממני להפסיק להתקשר לבת שלה ולא להתקרב אליה. קבלתי מהמורה מכתב עבור אמא שלי שהיא מוזמנת לשיחה.

אני זוכרת שאמא שלי הייתה המומה. היא ידעה שבכיתי כמה ימים כי רבתי עם חברה אבל לא חשבה שעשיתי משהו חמור. הסברתי למורה מדוע התקשרתי לאותה חברה באותו יום אבל באמת שלא הבנתי מה רוצים מהחיים שלי. הבטחתי לא לשוחח יותר עם אותה ילדה, לא להתקרב אליה ולא לפנות אליה. הרגשתי פגועה ומאותו רגע שנאתי אותה.

כמה ימים לאחר מכן המורה העבירה אותי מקום, ישבתי ליד ילדה מאד נחמדה והפכנו לחברות טובות למעשה עד היום אבל הטראומה הזו הייתה עבורי כמו פצע פתוח והשפיעה על כל מערכות היחסים שהיו לי בהמשך עם ילדות אחרות, או עם נשים אחרות כשבגרתי.

סופר אמא- אורב

לפני כמה ימים נתקלתי בנובלה גרפית מדהימה בשם "אורב" שכתבה סיון שיקנאג'י ואיירה אלינור נחאיסי. את הסיפור על החברה לא סיפרתי לאיש עד לרגע זה, אבל כשסיימתי לקרוא את הנובלה הרגשתי את הדמעות מבצבצות והבנתי שלרגע אחד חזרתי להיות אותה ילדה לא מובנת מכתה ד'.
הסיפור בנובלה מתמקד באהבה מאד תמימה של נער כלפי נערה, אך זו לא החוויה של אותה נערה, היא מרגישה שמישהו אורב לה, היא מרגישה שהאהבה הזו מסוכנת. יש פער בלתי נתפס בין המילים לאיורים האפלים, יש פער בלתי נתפס בין הרגשות שחווה כל אחת מהדמויות בסיפור. בכל כך מעט מילים המחברת הצליחה להעביר חוויה כל כך פשוטה מצד אחת וקיצונית מהצד האחר.
בנובלה יש עוד דמויות, ההורים של הנער וההורים של הנערה וסיפורי עבר שלא מסופרים לגמרי עד הסוף, מערכות היחסים בין כולם שנרקמו ביד אמן.
כשאני בוחרת להמליץ על ספרים בטורים שלי אני תמיד מנסה לחשוב למי בעצם הספר מיועד? למי הוא יכול לתרום? לפעמים אין לי תשובה ברור, אך זה לא המקרה שלפנינו. בישראל נוטים לא לרכוש נובלות, כי הן קצרות, ועוד יותר לא אוהבים נובלות גרפיות אפלות עם איורים בגוני שחור ואפור. אבל אני יודעת שהספר הזה יישאר על המדף בספריה שבביתי וימתין עד שהבן שלי יגיע לחטיבה או לתיכון וארצה לשוחח אתו על מערכות יחסים בין נערים ונערות ועל הפער בין אהבה לאובססיה . לדעתי ראוי שכל נער ונערה יקראו את הנובלה הזו.

בעמוד האחרון של הנובלה נכתב כך: "מוקדש לכל מי שלא יודע או יודעת לאהוב נכון". המשפט הזה שבר את ליבי.

עשר דקות גג

כמעט כל תחומי התעשייה, חוץ מנייר הטואלט ויצרני האלכוג'ל והמסכות, נפגעו מאוד ממשבר הקורונה. יש כאלה שישתקמו בקלות יחסית ויש כאלה – כמו הספרות – שגם כך מצבם לא היה מזהיר קודם לכן וימשיכו להיאבק. שני אנשי ספרות, עמרי חורש (מחבר "החלון והמדרגות") ואביגיל קנטורוביץ' (מחברת "ארץ, עיר, ילדה") החליטו בתקופת הקורונה להפגין יזמות ולקרב ולהנגיש את ספרות המקור לקהל הרחב. כשאפשר כבר היה לצאת מהבתים לאחר הסגר, הם דאגו שכמה וכמה סופרים ותיקים וסופרי ביכורים יקליטו בקולם סיפורים קצרים שכתבו עבור אנתולוגיה שמפורסמת אך ורק בפורמט קולי באתר אייקאסט: חמישה עשר סיפורים כולל סיפור שמעולם לא פורסם מעיזבונו של אמיר גוטפרוינד, שמוגשים בהקלטה של עשר דקות גג, ושאפשר להאזין להם בתור לדואר, כשמבשלים, בנהיגה, לפני השינה ובטיול עם הכלב. זה ניסיון להציג למאזינים את ספרות המקור האיכותית שיש לנו בארץ, וכמה קל לצרוך אותה. יש לכם עשר דקות? אתם יודעים מה לעשות בהן עכשיו.
חפשו בפייסבוק את העמוד "עשר דקות גג" ותהנו.

סטטוס לשבת: להתאהב או להתחתן?

סופר אמא – אבישי מתגעגע למורתו

אבישי: אני בחיים לא אתאהב.
אני: אז לא תרצה להתחתן אף פעם?
אבישי: להתחתן כן. מה הקשר?