יש דבר אחד שעדיין לא ברור לי ורודף אותי במחשבותיי גם כיום, כשאני בת 42. אני לא מצליחה להבין איך אף אחד בכל השנים שלמדתי בבית הספר לא אמר לי מילה טובה על היכולות המיוחדות שלי.
אני לא מצליחה להבין איך כל שנה נתנו לי לצאת לחופש הגדול בתחושה שאני כישלון. אני מסתכלת על התעודות שלי ומאוד ברור שכבר אז היו לי חוזקות. אז איך זה שאף אחד לא חשב להגיד לי שזה בסדר לא להיות טובה בהכל?
מגיל צעיר ידעתי שאני יודעת לכתוב ולספר סיפורים, ידעתי שאני אוהבת ללמוד ספרות, היסטוריה, תנ"ך, בדיוק כמו שידעתי שאני לא מבינה מה רוצים מהחיים שלי ברגע שמתחילים לדבר איתי על מתמטיקה וביולוגיה.
בכיתה ט' הבנתי שלא אוכל ללמוד עם כל החברות שלי בתיכון כי הן "חכמות" והולכות לכיתות טובות, ואני "סתומה" ומיועדת לכיתה גרועה, אף על פי שלא הבנתי מה רע ברצון ללמוד 5 יחידות לימוד בהיסטוריה, ספרות ותנ"ך. למה זה נחשב פחות טוב?
הייתה לי מין פגישה מוזרה עם היועצת שהייתה אמורה לכוון אותי, אבל כל מה שנאמר לי שם זה שאני לא מספיק טובה לכלום.
החלטתי שאני לא רוצה קשר עם בתי ספר רגילים וברחתי לתיכון אקסטרני. בכיתה י' זאת לא הייתה חוויה מוצלחת ולרגע נראה שעשיתי טעות, אבל בכיתה י"א עברתי לתיכון אקסטרני אחר בתל אביב ושם מצאתי את מקומי.
הרבה אנשים זלזלו בבחירה שלי. בתקופתי הייתה סטיגמה איומה על תלמידים בתיכון אקסטרני, אבל בגדול ידעתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי ללמוד עוד שלוש שנים במקום שבו אני נחשבת סוג ב'. אני זוכרת שהמנהל אבי לוי, התרשם מאוד מרצון שלי ללמוד ולחקור מקצועות שמעניינים אותי, הוא אפילו הסכים למנות רק עבורי מורה להיסטוריה שילמד אותי לבגרות ברמת חמש יחידות, לא היה אף תלמיד נוסף בעל רצון דומה בכל בית הספר.
זה לא היה כמו בסרטים בהם רואים מורים שמגיעים לתלמידים שנטשו את המערכת ועושים הכל כדי לעזור להם, גם בתיכון הזה לא הרגשתי שלמישהו אכפת ממני יותר מידי (מלבד המנהל), אבל לפחות לא אמרו לי שאני מטומטמת וקבלו את העובדה שאני מצליחה ברוב המקצועות. בשלב מסוים הפסקתי להגיע לבית ספר על בסיס קבוע, קניתי ספרים לבגרות של "תיכון אנקורי" ולמדתי לבד למבחנים.
לבגרות במתמטיקה למדתי לבד אחרי הצבא עם מורה גאון בשם "זיו כספי" וקבלתי ציון גבוה מאוד, יום אחרי הבגרות שכחתי את כל החומר והיום הרמה שלי בחשבון זהה לזו של תלמיד בינוני בכיתה ג'. (עובדה אגב שלא פוגעת בחיי בניגוד לכל האיומים של המורים).
מאירה ברנע גולדברג
# # #
בסוף כיתה ו' עברתי יחד עם כל חברותי לחטיבה, לא הייתה חלוקה מיוחדת, חשבתי לעצמי שאולי אני לא טובה כמו כולן אבל לפחות לא מפרידים אותי מהן. הסבל האמיתי התחיל בכתה ט'. כל הזמן הלחיצו אותי שאם לא אהיה טובה מספיק, לא אוכל להמשיך ללמוד עם החברות שלי באותה כיתה. היום הבנתי שהרבה דברים השתנו. כבר בחטיבה מתבצעת חלוקה לכיתות מדעיות, כיתות עיוניות ועוד. כלומר ההגדרה שלי מי אני ומה המסוגלות שלי מתחילה כבר בחטיבה. הלחץ מתחיל שלוש שנים קודם.
# # #
הבן שלי בכיתה ה' ומאוד מעציב אותי שכבר בעוד שנה יתחיל המרוץ. עוד שנה מישהו כבר יחליט עבורו האם הוא טוב מספיק להתקבל לכיתה מושקעת יותר מבחינת תוכן והעשרה, האם הוא ישובץ לכיתות ה"טובות" ששם יש פחות בעיות של אלימות ויותר אווירת לימודים או ש… או שלא.
יש עידוד למצטיינים ומחוננים, יש קידום למתקשים, אבל את הילדים הממוצעים עוזבים לנפשם. הם כבר יסתדרו עם הבינוניות שלהם בכוחות עצמם.
היום אני מבינה שתויגתי על ידי המערכת כילדה בינונית שאין צורך להשקיע בה או לתגבר אותה. אף אחד לא חשב לקדם את יכולת הכתיבה הטובה שלי כדי לעודד אותי להיות טובה יותר, ואף אחד לא חשב שצריך לבדוק מאיפה נובע הפחד הגדול והשנאה למתמטיקה. הייתי שקופה, הייתי אוויר.
זה לא הוגן! לאף ילד לא מגיע להיות רק עוד בורג קטן במערכת.
להתנהל 12 שנה בתוך מערכת שרמסה את הביטחון העצמי שלי וגרמה לי לחוש עלובה הייתה משימה יום-יומית לא פשוטה. ללמוד תמיד אפשר, אבל להחזיר את תקופת הילדות וההתבגרות אף אחד לא יכול להחזיר, לנטרל את ההשפעה הרעה של התקופה הזו עלי כאדם בוגר הייתה אחת המשימות הקשות ביותר בחיי. זה לקח לי כמעט 20 שנה! זה המון!
# # #
כשנתיים לפני שהבן שלי היה צריך לעלות לכיתה א' יצאתי למסע חיפושים אחר בית ספר מושלם עבורו. לשמחתי הצלחתי היטב במשימה. הבן שלי בכיתה ה' והחוויה שלו מבית הספר שונה מאוד מהחוויה שלי (בית החינוך יד לבנים). הילד מרגיש שרואים אותו והוא מקבל חיזוקים במקצועות שקשים לו, יודעים בדיוק במה הוא טוב ונותנים לו במה לבטא זאת.
כשהבן שלי יהיה בגילי, לא תהיה לו אפילו שריטה אחת מבית הספר היסודי, ההפך הוא הנכון. אני יודעת שהוא יזכור את המורים ואת הצוות שליוו אותו שם ואפילו יחייך כשיחוש געגועים לאותה תקופה.
אף אחד לא עזר לי לבחור בית ספר מתאים. (חבל שאין תפקיד כזה. אדם שמכיר את בתי הספר היטב, יושב עם ההורים, שומע קצת על הילד ומבצע התאמה. מקצוע נדרש!) נאלצתי לחפש בין כל בתי הספר היסודיים, לראיין הורים, ילדים, מורים. עכשיו כשאני בחיפוש אחר חטיבה שתיתן לו את אותו שקט נפשי המשימה נראית לי בלתי אפשרית.
אני מקנאה בהורים שיודעים מראש לאיזו חטיבה ותיכון ישלחו את הילדים שלהם ולא שוברים את הראש כמוני. מכיוון שהבן שלי על הספקטרום האוטיסטי אני חייבת לבדוק בין היתר שבית הספר שמקבל אותו רוצה לשלב ילדים אוטיסטים ולא סתם מצהיר על זה ללא עשיה אמיתית. כרגע השילוב של הבן שלי במערכת חינוך הרגילה הוא מה שנקרא "שילוב מוצלח", גם מבחינה לימודית וגם מבחינה חברתית. ההצלחה היא של כולנו: של הצוות, של המשלבות, של הכיתה של הבן שלי, של ההורים של התלמידים ובעיקר של אבישי, אבל השאלה איך מוצאים חטיבה שתמשיך את כל הטוב הזה?
עדיין אין לי תשובה.
האם קיימת חטיבה שמצליחה לראות את הילד כילד ולא את הציונים שלו במתמטיקה? (אגב עצוב מאוד שעד היום הדרך לקטלג ילדים לפי כיתות היא מבחן ידע בחשבון).
האם קיימת חטיבה שמבינה שלימודים זה מאוד מאוד חשוב אבל החיים עצמם חשובים יותר?
תחזיקו לי אצבעות. יש לי שנה שלמה למצוא את המקום הנכון עבור הבן שלי. זה קשה מאוד אבל אני יודעת שאני חייבת להצליח. הבן שלי לא יעבור את מה שאני עברתי כילדה.
סטטוס לשבת: "לא נורא אם לא תמצאי לי בית ספר"
אבישי (בן 11 עוד חודשיים): ואם לא תמצאי לי בית ספר אז לא נורא, אני יכול בינתיים להמשיך לנגן בגיטרה בבית. טוב?
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תגובות