כשהודיעו לי שרוצים לצלם אותי לפרויקט יחצני מעניין שיכול לקדם אותי כסופרת, שמחתי.
בחרנו מיקום מדהים, מאפרת הגיעה ואיפרה אותי, לבשתי שמלה יפה והרגשתי במיטבי.
למקום הגיעו צלם וצלמת ומהרגע הראשון ראיתי שהם לא מרוצים.
הצלם בחן אותי בקפידה: "תגידי, עלית במשקל לאחרונה?"
"כן קצת" עניתי מבולבלת. "קורונה… אתה יודע…"
"אם תרצי, אפשר לבקש שידחו את הפרסום בכמה חודשים, בינתיים תוכלי לעשות דיאטה ואז נצלם אותך מחדש".
"אין לי כוונה לעשות דיאטה", עניתי בזעזוע. "אני מרגישה בסדר גמור ככה".
"אם תרצי" אמרה הצלמת, "אפשר לסדר את זה קצת בפוטושופ. לא משהו דרמטי".
"אני לא חושבת שצריך פוטושופ. אני לא אוהבת להיראות בתמונות שונה מהמציאות".
אף פעם לא הבנתי אנשים שמוכנים שיתקנו את המראה שלהם כך שייראו שונה מבמציאות. במפגשי הסופרת שאני מקיימת בבתי ספר כשהילדים שואלים אותי מדוע הגיבורים בספרים שלי לא תמיד יפים ונראים קצת שונה, אני מסבירה להם שצריך להתרגל לראות כל מיני סוגים של יופי במרחב, שאין דבר כזה יפה או מכוער, זה הכל עניין של טעם, שלא חייבים לצייר את כולם דומים. אני מראה לתלמידים תמונות שלי שפורסמו בעיתון שבהם אני מאופרת ומאורגנת לעומת תמונות אמיתיות שלי, ומסבירה להם שהמציאות לפעמים שונה מהפרסומים.
"את מצטלמת עם השמלה הזו?", הצלמת שאלה.
"ברור" חייכתי. רק שתבינו, מדובר בשמלה של המעצבת קרן שביט, שמלה מדהימה שכל מי שרואה אותי כשאני לבושה בה, מתעלף. לפעמים כשאני לובשת אותה והולכת ברחוב, נשים שאני לא מכירה עוצרות אותי כדי לשאול איפה קניתי אותה.
"היא מאד משמינה אותך. את לא רוצה ללבוש משהו אחר?".
הסתכלתי על המאפרת והיא הסתכלה עלי ושתינו לא הבנו על מה היא מדברת.
"אני מצטלמת עם השמלה הזו".
הסתכלתי שוב במראה. הייתי מאוד מרוצה מעצמי. האיפור, השיער, הלבוש. היה לי ברור שהכל בסדר ושאצא יפה בתמונות.
התיישבתי על הכסא.
"תנסי רגע לעמוד".
עמדתי.
"תחייכי אבל לא חיוך גדול, שלא יראו את השיניים שלך".
בשנייה הם החזירו אותי לילדות. מישהי שאני לא זוכרת מי הייתה, אמרה לי שאני מכוערת כשאני מחייכת בפה פתוח ומאז לא חייכתי בכלל, לדעתי עד גיל שלושים.
"תהיי משוחררת יותר". הצלם נתן פקודה.
אבל אני כבר לא הייתי איתם. שנים של עבודה קשה עם עצמי התפוגגו. במשך שנים למדתי לאהוב את עצמי בכל מידה, בכל משקל, להבין שהמראה החיצוני שלי לא קשור בהכרח למספר שמראה המשקל ופתאום באים צמד הצלמים האלו.
פחדתי להעיר להם. חשבתי שהם יספרו שהתחרפנתי ואולי יבטלו את חלקי בפרויקט וייקחו סופרת אחרת.
הם צילמו אותי מספר צילומים זריזים ואחרי כעשרים דקות הם הלכו ואני נשארתי בהלם.
סיפרתי לחברה שלי כל מה שקרה. אמרתי לה שלא אכפת לי איך יצאתי בתמונות כי אני סופרת ולא דוגמנית, אני רגילה שמצלמים אותי ולא תמיד אני יוצאת בדיוק כמו שהייתי רוצה אבל זה בסדר מבחינתי. "מה שיהיה יהיה", סיכמתי את השיחה, אבל בלב הרגשתי שמשהו לא מסתדר לי בסיטואציה. למה אני, סופרת מצליחה, עם קהל קוראים גדול שכבר מזמן הפסיקה לסבול מרגשי נחיתות ולמדה להבין שאנשים יפים יכולים להגיע בכל גודל ומידה, למה הסכמתי לעזאזל לקבל יחס כזה? למה שתקתי?
אני זוכרת מקרה שקרה כשהייתי ילדה והלכתי לים עם בת דודה שלי, ראינו אישה שמנה מאוד שלבשה ביקיני. התגלגלנו מצחוק. העולם השתנה מאז ולשמחתי היום כשאני רואה נשים גדולות בבגד ים אני מסתכלת עליהן בהערכה, אני שמחה שהן לא מתביישות בגוף שלהן ומרשות לעצמן להתלבש כפי שבא להן בלי לחשוב מה יגידו עליהן או מה יחשבו עליהן, שמחה שהן יודעות שהן יפות בדיוק ככה. אבל לצערי עדיין יש לא מעט אנשים שלא מאמינים שאישה שמנה או גדולה יכולה להסתכל במראה ולהיות מרוצה מעצמה.
אני שוקלת 81 ק"ג. שיא כל הזמנים שלי. אפילו בחודש השמיני להריון לא שקלתי ככה ובכל זאת אני מרגישה מאוד יפה ובטוחה בעצמי. האם הייתי רוצה לרדת במשקל? כן. מתחשק לי לרדת עוד חמישה קילו. אולי אעשה זאת בעתיד, אבל גם אם לא, זה לא יפריע לי להמשיך להתלבש יפה, להצטלם ולהרגיש טוב עם עצמי.
בעבר כתבתי על הפרעות האכילה שלי. כבר תקופה ארוכה שאני בשליטה. מה היה קורה אם הייתי פוגשת את צמד הצלמים בעבר? הייתי מתרסקת. פתאום הבנתי שאסור לי לשתוק. התקשרתי לצלם ואמרתי לו שאני חייבת לספר לו איך אני מרגישה. הודעתי לו שהוא והצלמת שבאה איתו התבלבלו, שאני סופרת ולא דוגמנית, ושאפילו לדוגמניות לא מגיע יחס כזה וגם אם הייתי שוקלת 150 קילו אם הם צלמים טובים, הם היו יודעים לצלם אותי באופן ראוי. סיפרתי לו כל מה שאני חושבת על היחס שקבלתי. לשמחתי הצלם התנצל בפני. הוא אמר לי שהוא בהחלט יודע לצלם נשים בכל משקל, שהוא לא שם לב להתנהגות הזו, שהוא חשב רק על טובתי ושבזכותי הוא יחשוב קצת אחרת על כל הנושא. הוא הבטיח לשלוח לי את התמונות שאוכל לראות איך יצאתי והבטיח שאם התמונות לא ימצאו חן בעיני הוא יצלם אותי מחדש.
לשמחתי התמונות יצאו מושלמות! מסתבר ששנינו צדקנו. הוא באמת יודע לצלם ואני באמת נראית טוב גם במשקל החדש.
אל תשתקו אם פוגעים בכם! יופי מגיע בכל מידה! מותר לנו לאהוב את עצמנו גם אם אנחנו לא דוגמנים.
אוריאל אופק ז"ל
תחרות סיפורים לזכרו של אוריאל אופק:
הורים וילדים! בואו להשתתף בתחרות סיפורים נושאת פרסים. תחרות לזכר הסופר, המתרגם וחוקר ספרות הילדים אוריאל אופק, בחסות אתר Ourboox:
ילדים והורים כותבים סיפור על השנה שהייתה!
התחרות פתוחה לבני 4–15 ולהוריהם, שיכתבו יחד סיפור ילדים באורך עד 1,000 מלה (אפשר עם איורים מאת הילדים). הסיפור יהיה קשור לשנת 2020 המסתיימת כעת – ולמה שקורה בעולם, בארץ, ברחוב, בבית ו/או בנפש הילד, בימים אלה. הסיפור יוגש בעברית, בערבית או באנגלית ויועלה לאתר Ourboox, לפי ההוראות בסרטון של משרד החינוך והתרבות ביו-טיוב עד 31 בדצמבר 2020. (חפשו ביוטיוב: סרטון הדרכה – יצירת ספרים דיגיטליים באמצעות (Ourboox.
הסיפורים הטובים ביותר יזכו בפרס כספי: 2,000 שקל ליצירה שתיבחר למקום הראשון, 1,000 שקל ליצירה שתזכה במקום השני, ו-500 שקל ליצירה שתגיע למקום השלישי. היצירות הטובות ביותר עשויות גם לראות אור בספר משותף. תקנון התחרות נמצא לעיון באתר Ourboox.
העורכת והמתרגמת עטרה אופק, בתו של אוריאל אופק מספרת: "המטרה שלי, מעבר למחווה לזכר אבי ז"ל, היא לאפשר כעת למשפחות עם ילדים הזדמנות של זמן איכות יצירתי, לצד התבוננות והתעמקות משותפת במצב ובהלך-הרוח העכשווי, ובסופו של דבר – לאחר שנתבונן ונקרא את היצירות – גם לנסות ללמוד מזה משהו".
סטטוס לשבת: חמישי שמח, גרסת אבישי
שכנה: "עכשיו כשחזרתם ללמוד, תספר לי בבקשה מה אתה הכי אוהב בבית ספר?"
אבישי: "את ימי חמישי".
שכנה: "מה יש בימי חמישי?"
אבישי: "יום חופשי".
