כשהבן שלי היה בן שלוש, הלכנו יחד לחנות הצעצועים לבחור עבורו מתנה. הוא בחר סט כלי מטבח בצבע ורוד. אני זוכרת שהופתעתי אבל מרגע שהבנתי שזו הבחירה שלו וזה בדיוק מה שהוא רוצה, ניגשנו לקופה מבלי שניסיתי לשנות את בחירתו. בקופה המוכרת הסתכלה עליו בעין קצת עקומה. "זה מה שהוא בחר? כלי מטבח?", שאלה. היא ניסתה להציע לו טרקטורים ומכוניות אבל לבסוף נכנעה והחזירה אותם למקומם. "רגע, יש לי כלי מטבח בצבע תכלת אם אתם רוצים", אמרה. אבל אנחנו לא רצינו. אבישי לא הסכים אפילו להניח מידיו את כלי המטבח הוורודים. יחד איתם חזרנו הביתה והוא שיחק בהם בהנאה מרובה (אגב, עם עוד חברים שבאו אליו הביתה) עד גיל 5 בערך.
התופעה חזרה על עצמה מספר פעמים. פעם הוא בחר ברבי של המלכה הרעה מסיפור שלגיה, פעם בובה של טינקרבל הפיה מפיטר פן. כשהיו מגיעים חברים, בעיקר כשהיה בגן חובה, הייתי מכניסה את הברביות שלו למגירה ומשאירה בחוץ את בובות גיבורי העל, אבל הוא לא התבייש. שמתי לב שגם הילדים שבהתחלה הופתעו למצוא בחדרו ברביות של נסיכות דיסני וצחקו, אהבו לשחק בהן.
אני לא אכחיש. תמיד רציתי בת. אני לא יודעת למה, אבל באמת שרציתי בת. מרוב שכל כך רציתי בת, כשנכנסתי להריון הייתה לי תחושת בטן חזקה מאוד שמדובר בעוברית קטנה וחמודה, אפילו חשבתי כבר על שם. רציתי לקרוא לה אבישג והכל היה סגור וחתום. בבדיקת האולטרה סאונד שביצעתי במהלך ההריון אבישי נצפה כשהוא בפיסוק רחב ומבלי שהרופא יאמר מילה הבנתי לבד שזה בן. העובדה שהוא בריא שימחה אותי מאוד, אבל לשתי שניות הלב שלי התכווץ ורק אז השלמתי עם הבשורה.
כשאבישי היה קטנטן הוא מאוד אהב לצפות בתוכנית "הגן הקסום". באחד משיטוטינו בקניון נכנסנו אל חנות הצעצועים וראינו בובות של כל דמויות הסדרה. כל הדמויות המרכזיות בסדרה הן דמויות זכריות מלבד דמותה של אופסי דייזי, הילדה. אני בחרתי לקנות לאבישי בובה של איגל פיגל (הבן המגניב), אבל אבישי חלק עליי. הוא בחר באופסי דייזי. הילדה.
"כל הכבוד אבישי", בירכתי אותו על בחירתו המוצלחת. יצאתי מאושרת מהחנות ופגשתי במעלית את אחת מחברותי. היא לא הבינה מדוע קניתי לאבישי את הבובה. היא הייתה מזועזעת מהבחירה שלו. "את רוצה שייצא לך בן הומו?", היא קרצה לי בחצי חיוך. ניסיתי להסביר לה שאין קשר בין נטייה מינית לבין הרצון לחבק את אופסי דייזי. וחוץ מזה, אם הוא נולד הומו, אין לי כוונה או יכולת לשנות אותו.
זה לא שכנע אותה. "הוא גם אוהב טרקטורים", אמרתי תוך כדי נפנוף בטרקטור הצעצוע של אבישי שהוצאתי מהתיק. היא ליטפה את הבת שלה שישבה בעגלה הוורודה כשהיא לובשת שמלה ורודה עם גרביונים ורודים, נעלים ורודות עם נצנצים ושתי קוקיות ורודות. "אז אולי יש לך עוד תקווה", אמרה לי.
וכך זה נמשך. בגיל 6, הגעתי לגן להעביר מפגש סופרת עם הילדים. בסיום המפגש חילקתי לכל אחד מהילדים סימניה לצביעה. היו שני סוגים של סימניות, נסיכות ושודדי ים. כל הבנים בחרו סימניות של שודדי ים וכל הבנות ואבישי לקחו סימניות של נסיכות. הבנים התגלגלו מצחוק כשהם ראו את הבחירה שלו, אבל הוא לא הבין מה מצחיק. "כל אחד יכול לקחת מה שבא לו", הוא ענה להם בשיא הרצינות ולפתע היו מספר בנות ובנים שביקשו להחליף את הסימניה שלקחו לאחרת. את האמת, זה היה די מרגש לראות שברגע שהבנים מתגברים על המבוכה הראשונית הם מרשים לעצמם להשתחרר ולצבוע סימנית של נסיכות בלי להרגיש נבוכים.
כשעבדתי בחנות ספרים, תמיד הפתיעו אותי לקוחות שהתעקשו על סרטים ורודים לבנות וסרטים בצבע תכלת לבנים, כאשר ביקשו ממני לעטוף מתנות, גם אם הילדים או הילדות בני שנה או שנתיים. הבקשה תמיד הייתה מאוד דרמטית: "לא!! מה את עושה! זה בן! תחליפי מהר לצבע תכלת!!", ואני שמחתי שהבן שלי התעלם מהצבעים המגדריים, וככה, למרות שלא עשיתי דבר על מנת לכוון אותו, הוא הצליח לפתח לעצמו מנגנון שונה ולעמוד בפני לחצים חברתיים. לא הטריד אותו מה אחרים חושבים על הבחירות שלו, לא הפריע לו אם צוחקים מהבחירה שלו והוא אפילו הצליח לשנות את הבחירה האוטומטית של חלק מהחברים שלו שפשוט נגררו אחריו. במשך השנים שמעתי לא מעט הערות ביקורתיות על שלוות הנפש שלי בעניין. "תסבירי לו", ביקשו ממני. "תגידי לו".
אני לא חשבתי שיש בעיה בבחירות שעשה ולצערי כמו שזה הגיע ככה זה חלף. בכתה א' אבישי יישר קו עם כולם וגילה את המשפט הנצחי "איכסה. זה של בנות". האנושות ניצחה. בגיל 7.5 אבישי נכנע למוסכמות והתחיל לשחק רק עם משחקי בנים. אין לי איזשהו מוסר השכל מהסיפור, רק סיפור קטן על קיבעונות שאולי יום אחד יחלפו מהעולם אם המבוגרים יפסיקו להתערב. אני אגב, לא אוהבת צבע ורוד.
מפלצת הזיכרון
מפלצת הזיכרון / ישי שריד, הוצאת עם עובד
אל תתנו לספר הדק להטעות אתכם, מדובר בספר מטלטל שלאחר סיום הקריאה בו לא ניתן לעבור ככה סתם לספר הבא אלא צריכים עוד קצת זמן לחשוב על הדברים ולתת להם זמן לשקוע. היסטוריון צעיר ומבריק, אחד המומחים הגדולים בכל הקשור למנגנוני ההשמדה הנאצים, מדריך נחשב במסעות לפולין, כותב מכתב ליו"ר יד ושם בו הוא נאלץ להסביר אירוע חמור מאוד שקרה לו בעבודה, כל הספר למעשה הוא המכתב עצמו ודרכו אנחנו נחשפים לתהליכי ההשמדה ולפרטים הקטנים שבה, ולאט לאט מבינים על מה הוא בעצם מתנצל ואיך בכלל הגיע למצב הזה. אבל מה שבאמת חשוב בעיני הוא שאנחנו רואים את ההשפעה ההרסנית של השואה גם על הדור הנוכחי בישראל. ספר מרתק וחשוב.
גבורות
גיבורות / שלמה אבס, אירה ענבל ברידא, הוצאת עגור מודן
הספר כולל תשעה סיפורים שבמרכזם עומדות גיבורות. בלינדה, אשר בעזרת טוב ליבה וחוכמתה מצליחה להציל את המפלץ מהקללה אשר הוטלה עליו (גרסה קלילה ליפה והחיה), ג'ולי אשר מתייצבת לצד אהובה ועוזרת לו בעזרת חוכמתה להתגבר על אביה המרושע, הענק כחול הזקן, הנסיכה האמיצה שעוזרת לאחיה שהפכו לברבורים ועוד.
הסיפורים מנוקדים, נכתבו בשפה קלה ומתאימים לתלמידים בבית ספר יסודי שקוראים עם ניקוד. הגיבורות מעוררות השראה וכיאה לעידן החדש, הגיבורה על כריכת הספר לא לובשת שמלה ורודה, אלא אוחזת בידה חרב בפוזה שהתרגלנו לראות בה רק גיבורים בנים.
"את לא חברה שלי"
סטטוס לשבת
שכנה: בן כמה אתה?
אבישי: בחנוכה אהיה בן 8.
שכנה: איזה יופי. אפשר יהיה לבוא למסיבת יום ההולדת שלך?
אבישי: לא. את לא חברה שלי ואפילו לא במשפחה.
#כנות
