פעם, כשעליתי במשקל, נכנסתי לדיכאון. הכירו את הקבוצה שהצילה אותי

פעם הייתי אומללה. חשבתי שאצליח להיות מאושרת רק אם אהיה רזה. בכל פעם שגיליתי שעליתי במשקל, נכנסתי ללחץ מטורף שגרם לי לדיכאון. ידעתי להתלבש יפה רק בתקופות הרזות וברגע שקצת השמנתי, לא הצלחתי למצוא בגדים לאירועים ולשמחות ואפילו בקושי ליומיום. שנאתי את עצמי, הרעבתי את עצמי, הקאתי, התעללתי בגוף שלי ונכנסתי למעגל עצוב בלי יכולת לעזור לעצמי לצאת ממנו.

בעלי היה הראשון שהבין איך לעזור לי. הוא אמר לי שאני חייבת ללמוד לאהוב ולקבל את עצמי כמו שאני בכל מצב ורק אז, מתוך אהבה והקשבה לעצמי, אוכל להחליט איך אני ממשיכה הלאה. "תתחילי להסתכל על סגנונות לבוש של נשים במידה שלך, תראי למה את מתחברת, תמדדי, תנסי ואז תראי שאת יכולה להיות יפה בכל מידה". ככה למעשה הגעתי לקבוצת הפייסבוק שהצילה את חיי "אופנה מלאה ישראל".

דרך חברות הקבוצה הבנתי שאפשר להתלבש יפה ולהיראות מעולה בכל מצב, הלחץ השתחרר די מהר, גיליתי שיש מספיק חנויות בגדים שרוצות אותי בכל מידה ויודעות לייצר בגדים במיוחד עבור מבנה הגוף שלי. מהמעצבות קרן שביט ואיילת לבן ועד אופנת פיפה שמוכרת גם בגדים יום-יומיים, הבנתי איך מזמינים בגדים מחו"ל אבל הכי חשוב הכרתי נשים מדהימות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי.

אחת מהן היא עופר גונן-סימון, אחת ממנהלות הקבוצה והיום הייתי רוצה לספר לכם על המיזם העסקי המדהים שלה שיכול לעזור לכל אישה עם בעיות לא פתורות בנוגע לגוף שלה.

תכירו את "אני אוהבתותי": ליווי נשים לשיפור הדימוי העצמי שלהן כדי שיאהבו יותר את גופן ושיראו ויבינו שהגוף והמשקל לא מנהלים אותן ולא מונעים מהן להשיג את מה שהן שואפות ומכוונות אליו.

עופר גונן סימון

קטע קצר שכתבה גונן-סימון בפייסבוק גרם לי לרעוד.

"נשים ונערות עם בטחון עצמי נמוך חיות לפעמים בתחושה שהן לא מספיק טובות, שלא מגיע להן אושר, שלא מגיע להן קידום בעבודה, שהן לא יכולות להיות אהובות, שהן לא מעניינות אף אחד וזה ממש לא נכון.
כשהדימוי העצמי נמוך בגלל תפיסת הגוף, כי הן חושבות שהן שמנות או כי הן לא אוהבות את הגוף שלהן (ולפעמים שונאות אותו), מצטרפות תחושות קשות שמקבלות אישור וחיזוק בעולם ששואף לרזון, בקניונים שלא מציעים להן בגדים למידותיהן וכל זה רק מחזק ובונה את ההרגשה השלילית שלהן לגופן".

אני הייתי שם! אני זו שבכתה בכל פעם אחרי סיבוב בקניון, אני זו שלא חשבתי שאני ראויה ושלא אהיה מאושרת אף פעם במידה 44 או מידה 46.

המשכתי לקרוא:

"אני זוכרת את עצמי שמנה מגיל צעיר מאוד. זוכרת הצקות והיעלבויות מהקנטות בבית הספר
אני זוכרת את חוסר הרצון שלי להצטלם כי לא אהבתי איך שאני נראית בתמונות
אני זוכרת תחושות של שונות משאר הילדות הרזות בשכבה ובבלט
אני זוכרת את הדיאטה הראשונה בתיכון
אני זוכרת את החשש להשמין בטירונות ובסוף אפילו רזיתי (והייתי כה גאה בעצמי)
אני זוכרת את החשש לצאת לדייטים ולמצוא אהבה (כי מי אוהב שמנות?)
אני זוכרת את הקושי למצוא שמלת כלה למידתי ואת רכישת המחטב הראשון
אני זוכרת את תחושת האגרוף בבטן כשהרופאה אמרה שאצטרך לרזות 20 קילו כדי להיכנס להיריון
אני זוכרת את תחושת העלבון של הילדים שלי כשחזרו מהגן כי לעגו להם שהם שמנים (ואף ספגו מכות)
אני זוכרת את הרגשת הריחוק מחברות לעבודה שסופרות קלוריות ומדברות רק על דיאטות
אני זוכרת את הרגשת המבוכה מהקושי להתאמן בקבוצה (גם כשכבר רציתי לעשות ספורט – לא מצאתי כזה שהיה לי נעים ואהבתי)
אני זוכרת את התחושה שכולם "נכנסים לי לצלחת" ומגיבים לבגדיי ומעירים לי על המשקל
אני זוכרת את התחושה שדעתי לא קובעת בפגישות בעבודה, אז אני לא מביעה אותה
אני זוכרת את ההרגשה למדוד בגדים בתא הלבשה קטן מידי וחשוך מידי עם מוכרת שמציקה מידי
ואני זוכרת תחושת תסכול שליוותה אותי כל הזמן. כאילו ידעתי שיכול להיות אחרת אבל לא היה לי מושג איך לשנות ועל מה לשים דגש ובכלל שלא יכול להיות שזה כל מה שיש לחיים האלו להציע לי!"

אוי כמה בכיתי בסיום הקריאה. עם חלק מהסיטואציות הזדהיתי עד כאב.

לפני כמה ימים מישהי פנתה אלי והציעה לעזור לי לרדת במשקל. היא דיברה הרבה על אהבה עצמית אבל באותה הנשימה הזכירה צום פעם בשבוע באופן קבוע וויתור על ארוחת הבוקר בסופי שבוע ועוד כל מיני שטויות שגרמו לי לחשוב שלא הרבה אנשים מבינים מה הכוונה בלאהוב את עצמך באמת!
נשים כמוני זקוקות לעופר. קודם לאהוב, אחר כך אם נחליט על שינויים בתזונה ונכריז על רצון לרדת במשקל, זו כבר החלטה פרטית שלנו. חייבים לנתק אותה מהמשוואה של האהבה העצמית.

איך זה עובד?
עופר עורכת סדנאות בקבוצות קטנות לפי תוכנית מובנית, מלווה נשים באופן אישי בתהליך שתפור לפי המטרות שלהן, מקיימת הרצאות מידי פעם ברחבי הארץ ועובדת על עוד מגוון דרכים לתמוך בנשים שמעוניינות בתהליך.

היא מלמדת טכניקות שעוזרות להתחיל להניע את התהליך לשינוי כבר מהשלבים הראשונים. הטכניקות עובדות גם כשהמפגשים מסתיימים.
במפגשים רושמים את המטרות האישיות ועובדים שלב-שלב לפי התוכנית.
עובדים על החזרת האמון בעצמך,
מזהים את הנקודות החזקות שחשוב לשמר ומשפרים נקודות אחרות,
עובדים על הקטנת השיפוטיות העצמית ועל הגדלת הרכות והחמלה כלפי עצמנו. (זה הכי חשוב לדעתי!)

המלצה שלי: חפשו אות עופר בפייסבוק (אני אוהבתותי) ובאינסטגרם (ani ohevetoti). אני קוראת ונעזרת בה בקביעות. היא הצליחה לשנות את הגישה שלי לחיים.

הספר איך לצוד דוב

איך לצוד דוב / רויטל שירי הורביץ

כשהנאצים נכנסו לעיירה הקטנה והשלווה טרנובז'ג, שבמזרח פולין בספטמבר 1939, אף אחד לא תיאר לעצמו שתוך פחות מחודש העיירה תתרוקן מכל תושביה היהודים, שיותירו מאחור את כל רכושם, עברם הארוך והמפואר, ואת ליבם, והם יגורשו נטולי זהות אל רוסיה. איצ'ו, שאך מלאו לו שבע שנים, ומשפחתו, יהיו בין אלפי המגורשים מהעיירה הקטנה וחלק ממאות אלפי היהודים שגורשו ממזרח פולין לרוסיה, סיפורם של פלח זה של ניצולי השואה לא זכה לראות אור ולהישמע. מסעה של המשפחה – כעשרים אלף קילומטרים, עד סופה של המלחמה אורך למעלה משש שנים, שבסופן לא מחכה להם בית חם לחזור אליו, אלא עתיד בלתי נודע וגם משהו בלתי צפוי: חוסר אמפטיה ואי הכרה במצבם ובכל מה שעברו. יהודי מזרח פולין שגורשו לרוסיה לא נחשבו לניצולי שואה שנים רבות, ונאלצו לחיות בתחושת אשמה קבועה ובבושה – הרי הם היו ברי המזל שלא הגיעו למחנות המוות.
ברומן היסטורי מרתק וברגישות מתארת שירי-הורוביץ את האירועים ההיסטוריים ששינו לעולמים את חייהם של בני משפחת האוזר ואת גורלם של יהודי מזרח פולין. הספר כתוב משלוש נקודות מבט: נקודת מבטו של ילד החווה את המלחמה על כל מרכיביה: מוות, קור, רעב ואובדן של כל מה שהיה לו עד לפני שהמלחמה החלה, נקודת המבט השניה היא של יצחק (איצ'ו בילדותו) הקשיש, המתעד את מסע חייו. נקודת המבט הנוספת היא נקודת מבטה של מאיה, סופרת מתוסכלת שאינה מממשת את חלומותיה הכמוסים ומתפרנסת מתיעוד סיפורי משפחה. סיפורה של משפחת האוזר חודר אל חייה ומשנה אותם לעד. מאיה היא בת הדור השלישי, רחוקה מהמלחמה ההיא אך קרובה, ככולנו, אל טראומת השואה.
כיצד אם כן, שרדה המשפחה את המלחמה ההיא, איך צדים דובים ומהו אותו מטבע המוטבע על כריכת הספר ומה משמעותו? את התשובות לשאלות הללו תמצאו בספר.

סופר אמא אבישי והגיטרה

סטטוס לשבת: געגועים לסגר הראשון

אבישי (בן 11): "אני מתגעגע לתקופה היפה והנחמדה של פעם".
אני: איזו תקופה יפה? זו שלפני הקורונה?
אבישי: "לא! לתקופה היפה של הסגר הראשון, שהיינו כולנו יחד סגורים בבית".