שום דבר לא הכין אותי לעובדה שיום אחד אבישי, בני החמוד והמהמם, עליו אני כותבת כבר שנים סיפורים בפייסבוק, בספרים ובעיתונים יגיע אלי וישאל בזעם אם פרסמתי עליו סיפור חדש בפייסבוק בלי להראות לו.
מילדות אני רגילה להכחיש כל דבר שבו אני מואשמת, והטכניקה הכי טובה היא לא לענות, אלא לשאול שאלה.
"למה אתה חושב שעשיתי דבר כזה?" עניתי כאילו באגביות, בלי להתרגש, אבל בתוכי הבנתי שכנראה כבר מזמן חציתי את הגבול.
"כי ילדים מהכתה סיפרו לי! ההורים שלהם קראו את זה אצלך בפייסבוק ואמרו להם".
בראשי רצה רשימה ארוכה של ההורים של החברים שלו שאצלי בפייסבוק.
"זה בכלל לא משנה מי סיפר לי. אני חושב שהגיע הזמן להפסיק ומעכשיו בכל פעם שאת מספרת עלי משהו את צריכה להראות לי אותו קודם ולקבל אישור".
הסתכלתי על היצור הקסום והכועס שניצב מולי, עם דעות משלו, רגשות משלו וכן, היו סימנים שזה יגיע מתישהו, אבל דווקא עכשיו?
שנים עברתי טיפולי פוריות קשים עד שהוא הגיע לעולם, אחר כך כמעט מתתי בלידה, בגיל שנתיים וחצי גיליתי שהוא נמצא על הרצף האוטיסטי, בעקבות האבחון עברנו יחד כמשפחה תהפוכות גדולות ומשמעותיות, כל החיים השתנו. סיפרתי על כל האירועים האלו בספרים, בטורים ובעמוד הפייסבוק כי אלו היו הסיפורים שלי כאמא, כאישה, כבת אדם ועכשיו, כשהוא עוד מעט בן 12, מסתבר שאין לי יותר בעלות עליהם, הכול עובר אליו.
החלטתי לעבור על הפייסבוק שלי ולמחוק את כל הסטטוסים שמפריעים לו, וגם לפנות לכל מיני אתרי אינטרנט ולבקש מהם להסיר ראיונות ישנים איתי (בהצלחה לי עם זה). אני זוכרת שבמשך לילה שלם ניסיתי לחשוב מה מכל מה שכתבתי עליו עלול לפגוע בו, כי ככל שידוע לי, הכול נכתב בצורה מאוד מכבדת ואוהבת, מצד שני בגיל ההתבגרות כדאי מאוד לא לקחת סיכון עם שום פרט.
מאירה ברנע גולדברג
רגע לפני שמחקתי את הסטטוס הראשון החלטתי לדבר איתו בצורה בוגרת. הראיתי לו את מאות ההודעות והמכתבים שקבלתי לאורך השנים מהורים לילדים אוטיסטים, מילדים אוטיסטים בעצמם ומקרובי משפחה שלהם, מדובר במכתבי תודה. מכתבים מהורים שלא הבינו את ההתנהגות של הילדים שלהם ובזכות הסטטוסים, הטורים והראיונות הלכו לאבחון וגילו שהילדים שלהם נמצאים על הרצף האוטיסטי. מורים שלא הבינו איך הם צריכים להתנהג עם התלמידים האוטיסטים בכיתה ובעקבות ההכרות עם הסיפורים על אבישי, התחילו להבין איך המוח שלהם חושב, אנשים שמעולם לא הכירו אנשים עם אוטיזם נחשפו למידע על הכרטיס שקבלנו מביטוח לאומי שפוטר בין השאר אנשים עם אוטיזם לעמוד בתור, ועל רגישות האוטיסטים לעניין ופתאום הבינו מי אלו האנשים שמראים תעודה קטנה לבנה ונכנסים לפניהם.
הדמות שמבוססת על אבישי בסדרת ספרי כראמל הפכה לאחת הדמויות האהובות בספרות הנוער העכשווית בישראל. הורים שמאבחנים את הילדים שלהם בגיל בית הספר היסודי מסבירים להם מה זה אוטיזם באמצעותה: "אתה כמו ויש בספר". והילדים מבינים מה זה אומר.
בימים אלו התחילה להצטלם ל"כאן חינוכית" סדרת טלוויזיה שמבוססת על סדרת הספרים מה שאומר שבקרוב הדמות החשובה הזו תגיע למסך ותהווה עוד נדבך בשינוי המתחולל בהבנת האוטיזם בקרב הציבור.
"אבישי", הסתכלתי לו בעיניים, "אם תגיד לי עכשיו שזה מפריע לך אני אפסיק לכתוב עליך לגמרי. גם בספרים, גם בטורים וגם בפייסבוק. זו זכותך. עד עכשיו הפכת לסמל אבל אתה לא חייב להיות כזה אם לא בא לך".
"תפסיקי לכתוב את כראמל?" הוא לא האמין.
"ברור. אם זה מפריע לך אעצור הכל."
"למה כשהייתי קטן, כתבת בטורים שלך שהיית עצובה כשגילית שאני אוטיסט? היית עצובה שנולדתי?", הוא הפתיע אותי. לא ידעתי שהוא קרא את הדברים הישנים שכתבתי עליו.
"כשגיליתי שאתה אוטיסט, לא ידעתי מה זה אוטיזם, היו לי דעות קדומות. אחר כך הבנתי מה זה אוטיזם ולא בכיתי על האוטיזם שלך יותר. וזה מה שאני עושה כשאני כותבת עליך, אני מסבירה לאנשים מה זה אוטיזם".
"חשבת שזה משהו רע?"
"אני לא זוכרת מה בדיוק חשבתי, אבל בדרך כלל אנשים מפחדים מדברים שהם לא מכירים".
"טוב. אני מסכים", הוא הכריז.
"מסכים למה?", התעניינתי.
"אני מסכים שתמשיכי לכתוב עלי בספרים שלך ובעיתונים ובפייסבוק אבל את חייבת להראות לי לפני. אני מבין שזה חשוב אבל אני רוצה לאשר כל דבר".
"תודה חמוד".
אוטיזם, לא מה שחשבתם.
הספר עד שהגשם יחזור
עד שהגשם יחזור – סלעית שחף פולג, הוצאת שתים
כמה סודות יכולים בני משפחה אחת להסתיר זה מזה?
כמה שקרים?
בעמק יפה, בין הרים ושדות, בכפר קטן רוחש מריבות, נפרשת העלילה המצחיקה והעצובה, המזעזעת והמפתיעה של עד שהגשם יחזור, רומן מקסים וחכם שכתבה סלעית שחף פולג וראה אור בהוצאת שתים.
במרכז הספר עומדים בני משפחת שטיינמן: סבא יוסקה, סבתא סופי, אמא עינת ואבא בנצי, ציפה ונילי שכבר לא איתנו, ויעלי וגלי, שעזבו את הכפר שלא כדי לחזור, והנה הן בכל זאת חוזרות: יעלי חוזרת כשבבטנה תינוק שגורלו לא ידוע, וגלי, אחותה, חוזרת מקנדה כדי להתחתן בחצר הגדולה מתחת לעץ האשכולית – וזה שאין חתן, או שאם ישנו בכלל לא ברור אם הוא יגיע – זה רק פרט קטן שגם אותו, כמו כמעט כל דבר, אפשר להדחיק.
מעל כל סימני השאלה שמרחפים מעל ראשי בני משפחת שטיינמן מרחף גם צילו של מי שהוחבא בעליית הגג – אפילו שכולם כנראה ידעו. או אם לא ידעו, זה רק כי לא רצו לדעת. וגם צלה של האלימות הנוראה – חשאית כמו שיש רק במשפחות הטובות ביותר. והמלחמות. בעיקר על המים. כי הגשם כבר מזמן הפסיק לרדת בכפר שבעמק, ובשדות צומח רק נדל"ן.
אולי בגלל שהוא מתרחש בעמק, אבל לא רק, עד שהגשם יחזור מזכיר גם את "בנות בראון" של עירית לינור וגם את "רומן רוסי" של מאיר שלו. הוא מאוד ישראלי, ומאוד ריאליסטי, אבל איכשהו מצליח גם להיות קצת סוריאליסטי, אפשרי ולא אפשרי בעת ובעונה אחת. יש בו אירוניה וגם חמלה, ולמרות שמדובר בספר לא מאוד ארוך ודווקא מאוד קריא, הוא נשאר עם הקורא הרבה מאוד זמן.
וכל זה מרשים במיוחד כי "עד שהגשם יחזור" הוא הרומן הראשון של סלעית שחף פולג שכבר פירסמה סיפורים קצרים בארץ ובחו"ל אבל "עד שהגשם יחזור" הוא הרומן הראשון שלה שנכתב ונמחק על כמעט עשרים שנה. מהתיאורים החדים והמפורטים של הצמחים ובעלי החיים, ברור לגמרי שסלעית גדלה בעמק (יזרעאל – איזה עוד עמק יש פה?). זה – אבל בעיקר השרטוט המדויק והאוהב של גיבורי הספר, ובמיוחד של הסבא והסבתא (סלעית מקדישה את הספר לסבא יוסף וסבתא מרים שלה) – הוא חלק מהכוח של הספר המיוחד הזה.
סטטוס לשבת: במקום להודות באשמה
אני: אתה מאשר לי לפרסם את הטור הזה?
אבישי: תני לי לקרוא.
אחרי חמש דקות:
אבישי: אני מאשר, אבל רק תדעי שאת ההמלצה על הספר לא קראתי ואת טכניקת שאלת השאלות במקום להודות באשמה אני מתכוון לאמץ.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
