"אמא, מי שרצח את יצחק רבין ביקש סליחה?"
"אמא, למה הוא בכלל רצח אותו?"
"אבל למה לא שמרו עליו כמו שצריך?"
"אמא, זה יכול לקרות שוב? על בנימין נתניהו שומרים יותר טוב? אני לא רוצה שירצחו את ביבי".
"אמא, ישחררו את הרוצח מהכלא בסוף?"
"אם ישחררו אותו הוא יכול להרוג גם אותנו?"
"יש רוצחים בישראל?"
אבישי חזר מבית ספר עם המון שאלות ולא בהכרח ידעתי מה לענות. הייתי בת 17 כשיצחק רבין נרצח, יום לפני המבחן הגדול בלשכת הגיוס. הייתי בטוחה שמדובר באחד האירועים המכוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל, הייתי בטוחה שמשהו גדול יתרחש כאן בעקבות הרצח, שמישהו יתעורר, שתהיה זעקה גדולה ולאחר השבר חייב להגיע האיחוי, האחדות. לא יכולתי לדמיין את הקרע שייווצר, שחלק מהאנשים פשוט יפחדו להביע את עמדותיהם הפוליטיות בקול רם. לא חלמתי שכשאהיה בת 39 לחלק ניכר מהאוכלוסייה במדינה, הרצח בכלל לא יזיז, שגם אני לא אתייחס יותר מידי לתאריך, ה־4 בנובמבר, סתם יום בו בחלק מערוצי הרדיו משמיעים יותר מידי פעמים את שיר הרעות ומדווחים בחדשות כמה אנשים הגיעו לעצרת אם בכלל תתקיים כזו.
כשאבישי נולד לא דמיינתי אותו כילד גדול, תמיד חשבתי עליו כעל תינוק ותינוקות לא שואלים שאלות. אין לי מושג איך הזמן עבר כל כך מהר, כעת הוא כבר בכתה ב' ולא מפסיק לשאול שאלות. אני לא בטוחה שאני כשירה לענות על כל השאלות שהוא שואל אותי. אין לי מושג איך להתחיל להסביר לו שהעולם הטוב והיפה בו הוא חושב שהוא חי, העולם כפי שלימדתי אותו ויצרתי עבורו, לא כל כך טוב ולא כל כך יפה.
"אמא, יש גנבים בפתח תקוה?", הוא שאל אותי לפני שלוש שנים, מפחד שפורץ יכנס אלינו הביתה ומכל הדברים והחפצים שיש לנו בבית הוא יגנוב לו דווקא את אלבום הסופרגול.
"לא!! מה פתאום. בפתח תקוה אין גנבים בכלל", עניתי ונזכרתי בתמימותי שלי. הייתי בת שבע כשחזרנו מחופשה נהדרת במלון בהרצליה וגילינו שפרצו לנו הביתה. מיד רצתי לחדר לבדוק שלא גנבו לי את הברביות. ידעתי כמה הן יקרות. קנו לי אותן תמיד בימי הולדת ובאירועים חשובים. הברביות שהיו שייכות לסדרת להקת הרוק היו הכי יקרות, הן יכלו להזיז את הידיים למעלה ולמטה כשלחצו לבובה על המותנים. לחברות שלי לא הסכימו לקנות אותן. כשספרתי ובדקתי שכולן נמצאות ואף בובה לא חסרה רק אז נרגעתי ויכולתי לחזור לנשום. "איזה מזל", סיפרתי לחברה. "גנבו רק את התכשיטים של אמא שלי".
"אמא, אז למה לא פשוט עושים שלום עם הערבים וזהו?", הוא שאל בשנה שעברה לאחר טקס יום הזיכרון. "למה בכלל יש מלחמות? אני גם אצטרך להיות חייל ולהילחם? ושוב נזכרתי בילדות שלי, אז הכל היה נראה פשוט, כשלימדו אותנו בבית ספר את השיר הנפלא של עוזי חיטמן. אני זוכרת שרקדנו ושרנו אותו במפקד בית הספר ושוב המורה בחרה את אותן שתי בנות לשיר ואני עמדתי כמו תמיד מאחור מבלי שאיש יבחין בקיומי, עם חולצה לבנה, חצאית כחולה ושתי קוקיות ושרתי מכל הלב – "אני נולדתי לשלום שרק יגיע, אני נולדתי לשלום שרק יבוא".
"מה, הנשיא שוחרר מהכלא? הנשיא היה בכלא? איזה נשיא זה? הנשיא של מדינת ישראל? הנשיא שלנו, אמא? מה הוא עשה? למה הוא ישב בכלא?", הוא קלט שבריר משפט לפני שהעברתי ערוץ בטלוויזיה והספקתי לראות בחצי עין את גילה קצב משירה מבט רציני למצלמה.
נזכרתי באיזו יראת כבוד התייחסתי כילדה למוסד הנשיאות. אני זוכרת את המחנכת שלנו מחלקת לנו דגלי ישראל קטנים. כולנו יצאנו משער בית הספר ונעמדנו בצד הכביש. השמועה הייתה שהנשיא חיים הרצוג אמור להגיע לביקור ואנו נזכה לראות את המכונית שלו חולפת על פנינו. היה לי חם. חיכינו וחיכינו ואף אחד לא הגיע. החום היה בלתי נסבל, רציתי לשתות מים אבל פחדתי להפסיד את הרגע בו תגיע המכונית ולכן התאפקתי ככל יכולתי וסבלתי בשקט. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, השיירה המכובדת בכלל לא הגיעה ולאחר שעה החזירו אותנו לכיתה ועדיין הדבר לא גרם לי לפקפק באהבה שלי לנשיא.
"יש אלוהים? כי חברה שלי אמרה לי שאין", "נכון שסבתא וסבא ואת ואבא תמיד תחיו ולא תמותו אף פעם?", "נכון כל ההורים אוהבים את הילדים שלהם?", "למה יש אנשים רעים בעולם?".
כל כך קשה לענות על כל כך הרבה שאלות קשות ועדיין לא הגענו לנושא השואה. לפעמים אני מתגעגעת לפשטות שבילדות שהייתה וחלפה לה מהר כל כך.
רוצים להישאר מעודכנים?
המיועד | חיים פוטוק, תרגום: שי סנדיק – הוצאת תמיר סנדיק/ידיעות אחרונות
המיועד | חיים פוטוק, תרגום: שי סנדיק
כשהייתי בת שש עשרה, הלכתי לסבתא שלי עם רשימה ענקית של ספרי חובה לבגרות (חמש יחידות לימוד) וניסיתי לחפש בספרייה המפוארת שלה חלק מהספרים המופיעים בה. סבתי ראתה את הרשימה, רצה מיד לחדר השני וחזרה עם ספר ישן ומרופט עם כריכה די מכוערת בשם "הדגול". "תקשיבי לי חביבתי", היא הושיטה לי את הספר, "את הספר הזה את חייבת לקרוא. מדובר באחד הספרים המבריקים שקראתי. את תיהני ממנו כל כך".
לא השתכנעתי, אך בכל זאת לקחתי את הספר ובערב, רק על מנת לצאת ידי חובה, התחלתי לקרוא בו. אין לי מושג איך השעות חלפו כל כך מהר אך סיימתי עוד באותו הלילה את הספר ונשאבתי אל תוך מערכת היחסים שנרקמה בין ראובן מלטר, שגדל במשפחה יהודית מודרנית, לבין דני סונדרס המבריק, בנו של מנהיג חסידי חרדי קיצוני בארצות הברית (ברוקלין) בימי מלחמת העולם השניה וקום המדינה.
הפגישה מתחילה בצורה לא נעימה, בלשון המעטה, בעת משחק בייסבול אלים, כאשר דני מנפץ את משקפיו של ראובן שבעקבות כך נאלץ ללכת אל בית החולים. מעוינות קשה מתחילה לצמוח ידידות עמוקה אשר תצטרך לעמוד בפני מבחנים ואתגרים קשים.
הספר מעניק הצצה מיוחדת אל העולם החסידי ואל הקונפליקט בין הזרמים השונים ביהדות ארצות הברית וגם על התקופה שהייתה ולא תחזור עוד. כשרציתי להשאיל את הספר לחברה שלי הבנתי שאין לי מושג איפה הוא, הספר פשוט נעלם. חיפשתי אותו בכל מקום אך ללא הועיל. ניסיתי לרכוש עותק חדש אך הבנתי שהספר אזל בהוצאה ואין להשיג אותו בשום מקום. השנים עברו חלפו. מידי פעם נזכרתי בספר וקצת צבט לי בלב שאין לי עותק שלו בבית.
לפני כמה ימים קבלתי מייל מטעם הוצאת תמיר סנדיק. בכותרת הופיע שם הספר "המיועד" ושם הסופר חיים פוטוק. הרגשתי פרפור קל בלב, ולאחר כמה שניות הבנתי שלמרות השינוי בשם הספר, כנראה מדובר בתרגום חדש לספרי האבוד. פתחתי את המייל והרגשתי איך בעיניי נקוות דמעות של התרגשות. כבר הרבה שנים לא התרגשתי ככה מספר. התקשרתי מיד לסבתא שלי לבשר לה את הבשורה. התרגום החדש של שי סנדיק משובח ביותר, עריכת התרגום של חיותה דויטש מופלאה, הפעם עיצוב הכריכה נפלא וכל מה שנותר לי לומר זה בדיוק את אותו משפט של סבתי שהיום כבר בת 92 ועדיין עומדת מאחורי ההמלצה שלה – את הספר הזה אתם חייבים לקרוא. מדובר באחד הספרים המבריקים שנכתבו. אתם תיהנו ממנו.
מה הם יודעים?
סטטוס לשבת
אבישי לחבר (כשהוא חושב שאני לא שומעת): "גיליתי שההורים שלי לא יודעים הכל".
החבר: "רק עכשיו? אני גיליתי את זה כבר בגיל 6".
