התמונה הקשה של זירת אסון המסוקים עדיין חקוקה בזיכרונם של הרבה מאוד ישראלים. בוודאי בזיכרון בני המשפחות של אלו שנהרגו באסון שזעזע מדינה שלמה, אסון בו התנגשו שני מסוקים זה בזה.
יומיים לפני האסון, חלמה מור ממן שבעלה איתן נהרג מהאסון. בבוקר התעוררה בבהלה וחיבקה אותו. יומיים לאחר מכן, ב־4 לפברואר 1997 ישבה מור על הספה בביתה, עד שלפתע ראתה על המסך את התמונות הקשות של האסון. היא ידעה שמשהו רע עומד לקרות. בעלה, איתן ממן, והאבא של עדן בתה, נהרג באסון הקשה ביותר שידע צה"ל. החלום אותו חלמה עוד יחזור אליה מאוחר יותר.
הזיכרונות מאיתן נשארו עד היום. "יש לי זיכרון שלא הייתי רוצה להיזכר בו", היא מספרת, "אני זוכרת שהיה לאיתן מחזיק מפתחות שהוא קיבל מחבר, וממש רציתי שהוא ייתן לי אותו. הוא אמר לי שלא נעים לו כי זה מחזיק שהוא קיבל מחבר. יום לפני האסון הוא בא ונתן לי את המחזיק ואמר לי שהוא לא צריך אותו יותר. עד היום זה מהדהד לי בראש. המשפט הזה שהוא לא צריך יותר את המחזיק. בדיעבד אני מבינה את המשמעות של זה. אולי הוא הרגיש שעומד לקרות לו משהו".
איתן ממן התגייס לצה"ל בדצמבר 1990, והשתלב בטייסת המסוקים שנקראת דורסי הלילה. הוא שירת כמכונאי וכמכונאי מוטס. בשנת 1994 הצטרף איתן לשרות קבע. בשנת 1997 התרחש אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל המושב שאר ישוב בצפון. שבעים ושלושה לוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם איתן. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע, שם התגוררו אז. הוא היה בן עשרים ושש במותו. הותיר אחריו אשה, בת, הורים ואח. מור מצאה את עצמה אלמנה בגיל 24, ואמא לילדה בת שנתיים.
"הכאב קיים והוא יישאר לנצח. זה משהו שהוא בתוך תוכי, למרות שממשיכים את החיים, ויש שגרה ולמראית עין כל נראה בסדר, אך זה לא נעלם לעולם", אומרת מור השבוע, לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. "יש שינוי, בכל זאת עברו כמה שנים טובות, אבל הכאב לא נעלם", היא ממשיכה. "הגעגוע מתעצם מפעם לפעם. נכון שיש הבדל בין שנה ראשונה ל־21 שנים. אני תוהה לפעמים מה היה קורה אם האסון לא היה מתרחש. יש לי מאיתן ילדה אחת, וילד נוסף בן שמונה וחצי מבן זוגי הנוכחי".
"הבת הגדולה שלי כל השנים אמרה שהיא רוצה אח", מספרת מור, "זו אחת הסיבות שהסכמתי להביא עוד ילד. באופן טבעי החיים ממשיכים הלאה ואנו ממשיכים איתם יחד. ואם בחרתי להמשיך את החיים, אז אני ממשיכה הלאה עם כל הקושי, שתמיד נמצא שם. השנים זה רק מספר והן לא עושות את הכאב קל יותר. לומדים לחיות עם החיים החדשים".
את זוכרת איך נודע לך באותו לילה שהתרחש אסון?
"מהטלוויזיה בעיקר. באותה תקופה עברנו לגור בבאר שבע וחיכיתי לגיסי שיבוא להיות איתי כמה שעות. בדיוק סיימתי להתקלח והשכבתי את עדן לישון. חיכיתי על הספה, וברגע שהתיישבתי פתאום היה משדר מיוחד, ועבורי לא היה צריך יותר מזה. ידעתי שמשהו קרה, ידעתי שהוא נמצא שם. אז עוד לא ידעתי שהוא לא בין החיים. חששתי מהגרוע מכל. כל הזמן שחיינו ביחד לא היו לי חששות שיקרה לו משהו. בטח לא באסון כזה גדול. אני לא יודע להגיד בדיוק תוך כמה זמן מהאסון הגיעו אלי. הייתי בבלאק אאוט מוחלט חודשים אחרי האסון. מה שאני יודעת זה מתוך מה שסיפרו לי. אני יודעת שהמשפחה שלי התחילו להגיע אלי הביתה, ואז הגיע גם קצין העיר, שאמר לי אל תדאגי הוא נעדר, ואז התעלפתי, והתעוררתי בבית החולים".
מור ואיתן ממן. צילום באדיבות המשפחה-עדן ממן
"איתן היה האוויר שאני נושמת"
"הייתי מאוד צעירה, רק בת 24. בגיל הזה אתה בקושי מצליח לשרוד את חיי הנישואים ואת הילד הראשון. איתן היה האוויר שאני נושמת, הוא היה בשבילי הכל ועשה בשבילי הכל. הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו זה שיקרה לי אסון כזה. אך יומיים לפני התאונה חלמתי את כל מה שקרה. חלמתי שהתאונה מתרחשת ואיך באים להודיע לי ואיך אני מגיבה. אני זוכרת שבבוקר קמתי ומיששתי את איתן במיטה וראיתי שהוא לידי ומיד קמתי ונישקתי אותו. הוא לא הבין מה קרה לי. החלום, כמו שהוא בא ככה הוא גם נעלם, והוא הזה חזר אלי רק במהלך השבעה, הרגשתי שמשהו מוכר לי. מאז יש לי חששות וחרדות מחלומות".
איך ממשיכים את החיים כאלמנה בת 24, ואמא לילדה צעירה?
"אם שואלים אותי מעומק ליבי, אני עדיין לא התמודדתי עם זה כמו שצריך. כל אחד מוצא לעצמו שיטת התמודדות, ואני בטוחה שהדרך שלי להתמודד עם זה היא הדחקה, וזה מה שגורם לי לשרוד, ולא בטוח שזו הדרך הנכונה. ניסיתי כמה פעמים ללכת לפסיכולוג, אבל זה לא הצליח. ברגע שהצפתי את הדברים זה הוריד אותי למטה וחששתי מזה. בייחוד שיש לי בן זוג, ושני ילדים".
היא בת 46 היום, עברה לפתח תקוה שנתיים בערך אחרי האסון, ומאז היא גרה בשכונת אם המושבות. למרות השנים שעברו, אין לה כעס על גורם ספציפי. "באותה תקופה היה לי כעס כלפי כולם ושאלתי למה דווקא לי זה קרה, כשאני רק בת 24", היא אומרת, "מה שרציתי בחיים זה לחיות ולמצוא את הקן המשפחתי שלי, אבל זה קרה לי בתחילת החיים. היינו נשואים רק שנתיים. לא הצלחנו לממש את החיים. היו לא מעט מחדלים. אך בסופו של דבר אין מישהו מהאסון שקם ואמר שהיה מחדל, הכל תיאורטי והשערות. אם ניתן היה להחזיר את איתן הייתי הופכת את כל העולם ומגיעה לקודקוד הכי גבוה בצבא, אבל זה לא יחזיר אותו".
נשאר קשר כלשהו בין המשפחות לאחר האסון?
"יש קשר, יש כל מיני קבוצות תמיכה, אבל אני החלטתי שאני לוקחת שני צעדים אחורה כי זה עושה לי לא טוב. כל הדברים האלו כמו ימי הזיכרון ומפגשים של יתומים ואלמנות, עושים לי לא טוב, זה מוריד אותי למטה ומאוד מקשה עלי. מי שמכיר אותי לא מרגיש שאני עוברת קושי, אך הכל בתוך הנשמה ובתוך הכרית שלי בלילה".
מור ממן. צילום באדיבות המשפחה-עדן ממן
לשרת באותה טייסת של אבא
הם הכירו בזמן ששירתו יחד בבסיס, ולמרות הכרות לא רומנטית במיוחד, הם היו זוג במהלך השירות הצבאי. "הכרנו בערך בגיל 20. אחרי שהגעתי לבסיס שבו הוא שירת. בתקופה ההיא מי שמגיע לבסיס חדש עושה תקופה הסתגלות בשקם או במטבח. אני זוכרת שמכרתי לו משהו, לא זוכרת מה, אבל ככה הכרנו. הוא בא והסתכלתי עליו וביקש משהו, ואמרתי לעצמי למה הוא לא מחייך. הוא היה נראה לי קשוח. יצא שאחרי חודש הגעתי לטייסת שבה הוא שירת, אני שירתי כפקידה שבודקת שעות טיסה של מטוסים, ואז ראיתי אותו שוב. כבר אז היה בנינו קליק. חברים בטייסת סיפרו לי אחר כך שכאשר הגעתי הוא אמר לכולם שאני שלו, וככה כולם שמרו ממני מרחק והוא היה היחיד שחיזר אחי והיה מטייל איתי ליד המטוסים כל הזמן. ככה מפעם לפעם התאהבתי בנשמה ובאישיות שבו. אהבתי אותו בצורה שאי אפשר לתאר במילים. זו אהבה חד פעמית. היינו חברים שנה וחצי ואחרי זה התחתנו. ילדתי את עדן בגיל 22. גרנו אז בבאר שבע. הוא חי ונשם ועשה הכל עם הצבא. אפילו כשהייתי בחדר לידה, נחת מסוק בסורוקה והוא היה חייב ללכת ולראות מי מחבריו נחת הרגע במנחת. בכל טיסה מקצועית הוא היה הכי מאושר עלי אדמות".
רוצים להישאר מעודכנים?
מור מספרת על הקושי לגדל ילדה שלא הכירה את אבא שלה. "המון שנים הייתה לי בבית סוג של ויטרינה והיו שם סמלים, מדים וחולצות, הכל היה שם. ככה היא למדה להכיר אותו", מספרת מור, "לצערי היא לא שיתפה אותי בכל מיני קשיים ותחושות שהיו לה כדי לא להקשות עלי. היא הבינה שכאשר שואלים אותי על אבא אז אני נחנקת וקשה לי לענות. המון שנים היא הייתה פונה למשפחה שלי ושואלת שאלות והם כן ידעו לענות לה. אני קצת מאשימה את עצמי בהיבט הזה, כי כל שאלה שהיו שואלים אותי הייתי מתקשה לדבר על הדברים ומתחילה לבכות. היו לה המון סימני שאלה. לפני שנה הבנתי שיש הרבה דברים שהיא לא ידעה, כמו למשל אותו צרור מפתחות או החלום שחלמתי, וככה התחלתי לשתף יותר פעולה. אי אפשר שלא לענות, אבל זה עדיין קשה לי".
כאשר הגיעה עדן לגיל 18, היא התגייסה לצבא, ושירתה באותה טייסת בה שירת איתן, ככה שהיא הצליחה לסגור מעגל עם האבא שלא הכירה. "בהתחלה היו המון התלבטויות שהיא תגיע לטייסת, מבחינת הקושי שלי", אומרת מור, "אולי הייתי קצת אגואיסטית, אבל לא רציתי לחוות את הטראומה שוב כאשר אני מגהצת את המדים ורואה את הסמל של הטייסת. אבל כשראיתי כמה היא נחושה וכמה היא רוצה לחוות את מה שאבא שלה חווה, אז הסכמתי. עדן החליטה שהיא רוצה להגיע לטייסת, והצבא שיתף פעולה. פנינו לקצינת הנפגעים, וככה זה החל. היום היא כבר השתחררה, אך הייתה מאוד מרוצה והרגישה סוג של סגירת מעגל עבורה", מסכמת מור.
