החל מהשבוע עיני כל העולם נשואות למשחקי המונדיאל בכדורגל, בהם נבחרת ישראל אינה משתתפת לאחר שלא הצליחה להעפיל אליהם. אולם, בעוד הנבחרת הישראלית רחוקה בינתיים מלרשום הישגים, נבחרת ישראלית אחרת התחילה לאחרונה לצבור הישגים, גם אם עד כה די מתחת לרדאר. מדובר בנבחרת ישראל בכדורגל לקטועי גפיים, בה משחקים גם מספר שחקנים מקומיים, כמו השוער אורן קשיוף, שהוא תושב פתח תקוה, והבלם המשמש גם כקפטן, עזי בן שאול, תושב ראש העין.
בנבחרת קטועי הגפיים משחקים שחקנים שיש להם רגל קטועה – הם קטועים באחת הגפיים – והם משחקים על קביים. השוערים בה הם עם יד קטועה או עם מוגבלות ביד. בחו"ל נבחרות כאלה קיימות כבר כ-40 שנה, אבל בישראל הנבחרת חדשה יחסית והיא בת שלוש שנים.
הקבוצה מתאמנת פעמיים בשבוע, בימי שני במגרש וולפסון של הפועל ת"א ובימי חמישי במגרש של הפועל ר"ג. בקבוצה יש חברים מכל רחבי הארץ, מהצפון עד הדרום, כולל המגזר הערבי, קיבוצניקים, נכי צה"ל ונכי עבודה והם בני 18 – 47.
השוער אורן קשיוף, צילום פרטי
"כשהיינו נבחרת צעירה בעיקר הפסדנו", מספר קשיוף השבוע למלאבס. "אבל בזמן האחרון התחילו ניצחונות. ניצחנו עכשיו בשני טורנירים ברצף. לפני שבועיים זכינו בטורניר גביע בלגיה אחרי שניצחנו בגמר את גרמניה. לפני כמה ימים זכינו בטורניר גביע סקוטלנד, שם ניצחנו את אירלנד, בלגיה וסקוטלנד".
קשיוף הוא בן 42, גר בפתח תקוה, מזה 13 שנים מוגבל ביד ימין בעקבות תאונת דרכים. הוא נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא עצמאי. לנבחרת הצטרף לפני פחות שנה.
מה עשתה לך ההצטרפות לנבחרת?
"בשבילי זה מדהים. אני מרגיש שייך. עד שהצטרפתי לנבחרת מאוד התביישתי במצב של היד שלי והלכתי עם תחבושת על היד. היום אני מרגיש יותר משוחרר. אני מציע לכל נכה שיש לו קצת מושג בכדורגל להצטרף לנבחרת. מעבר לכך, אני מרגיש שאני מגשים חלום ילדות. אני משחק באירופה כמו גדול. כולנו בהיי, זה לא רק אני".
אני מניחה שההרגשה טובה במיוחד כשמנצחים.
"ברור שהכי כיף לנצח, אבל נהניתי לשחק גם כשלא תמיד ניצחנו. אגב ניצחונות, שיחקנו גם נגד נבחרת ישראל. הם שיחקו על קביים. הם ממש לא הצליחו להתמודד עם הקביים וניצחנו אותם".
הבלם עזי בן שאול, צילום נועם כהן
עזי בן שאול, בלם וקפטן, בן 47, גר בראש העין, נשוי לענת ואב לעמליה ועופרי, בנות 12 ו-14. הוא קטוע מתחת לברך ברגל ימין מזה כשבע שנים. הוא ממקימי הנבחרת ומשחק בה מאז. "מאז ומתמיד אהבתי לשחק כדורגל, אם כי לא שיחקתי בצורה מקצועית", מספר בן שאול. "תמיד אמרתי שאם לא אהיה בכדורגל אהיה עו"ד או רופא. תמיד שיחקתי וזה מה שאהבתי. אחרי הפציעה וקטיעת הרגל חיפשתי מה לעשות. הגיע אלי חבר בשם צח שחרור שהכרתי בכנס של קטועי גפיים ושאל אותי מה דעתי על כדורגל של קטועי גפיים. אמרתי לו שאיפה שיש כדור אני נמצא וככה זה התחיל. התחלנו לאסוף קטועים שמתאימים. התחלנו ואימון פה ואימון שם וצח לקח את זה ברצינות, מצא מאמן ומגרשים ומינף את זה. בשבילי כדורגל וספורט זה הדבר שהכי ממלא אותי. בתקופה שלא יכולתי להתאמן, כמו בקורונה, הרגשתי שחסר לי משהו והייתי בן אדם שונה".
רוצים להישאר מעודכנים?
איך ההרגשה לייצג את המדינה?
"זו גאווה גדולה לעמוד ולשיר את התקווה במדינות בחו"ל, לעמוד זקוף עם הדגל זה הכי ממלא וגורם לגאווה. כשאני משחק, זה נותן לי תחושה של כבוד ואחריות. כמובן שכאשר מגיעים לכאלה הישגים זה הרבה מעבר ומגביר את התחושות האלה. אבל אני רוצה להדגיש שהיו גם הרבה כישלונות. כששיחקנו ביורו היינו נבחרת צעירה ואלו היו התנסויות התחלתיות ועם הזמן צברנו ניסיון והתקדמנו. אני מאחל גם לנבחרת הרגילה לחזור עם גאווה ושתהיה לנו יותר גאווה בענף הכדורגל שלנו".
מה הייתם רוצים לקבל לנבחרת?
"בעיקר תקציבים וספונסרים. אלטשולר שחם הם ספונסרים ונותנים לנו תקציב מכובד. גם יענקלה שחר עושה מעל ומעבר בלי תגמול ופרסום. הוא החליט לתרום לנו עבור שני הטורנירים האחרונים. אבל אנחנו זקוקים לעוד עזרה. מעבר לכך, נשמח אם תהיה יותר מודעות, שיבואו עוד אנשים להצטרף או לראות אימונים, שתהיה חשיפה יותר גדולה. אנחנו לא נחשבים פאראלימפיים, כך שאין גוף שתומך בנו באופן קבוע. נשמח שיהיה גוף שיממן אותנו וייתן לנו את השקט הנפשי הכלכלי. אנחנו מוקירים המון תודה למאמן שרון פז שעושה ימים כלילות, דואג למצוא ספונסרים ולכל הנושא התפעולי מעבר לנושא המקצועי ,ולמיכל נחמה הפיזיותרפיסטית שלנו שדואגת שלא ניפצע ומטפלת כשנפצעים".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
כל הכבוד