"בהתחלה לא ניגשו אליי כי חשבו שאני מתה". 40 שנה לאסון הבונים, התלמידות נזכרות

היום לפני 40 שנה התרחש אסון הבונים הנורא, אחד מהאסונות הגדולים שידעה העיר פתח תקווה. באסון קיפחו את חייהם 22 בני אדם, 19 תלמידי כיתה ז' 12 מחטיבת ברנר, מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. התאונה אירעה ב-11 ביוני 1985, בשעה 8:50 בבוקר. האוטובוס ובו 38 נוסעים, שיצאו לטיול שנתי באזור מושב הבונים, עצר לפני מפגש מסילת הברזל עם דרך עפר, דרך חקלאית ללא רמזור או מחסום, ולאחר מכן המשיך בנסיעה כדי לחצות את המסילה. באותו זמן, התקרבה רכבת מכוון תל אביב. נהג הקטר הבחין באוטובוס ממרחק של כ-800 מטרים, אולם העריך שהאוטובוס יספיק לחצות את המסילה לפני שהרכבת תגיע לצומת. אך לא כך קרה למרבה הצער, והאוטובוס נפגע על ידי הרכבת, למרות שנהג הקטר החל לבלום במרחק של כ-400 מטרים מהצומת. הרכבת פגעה באוטובוס בחלקו האחורי במהירות של כ-75 קמ"ש והעיפה אותו למרחק של 40 מטרים.

"אני נפצעתי קשה מאוד בתאונה, איבדתי את ההכרה ועברתי זעזוע מוח קשה", חוזרת 40 שנה לאחור סיגלית (חבה) שר, תלמידת הכיתה ובין הניצולים הבודדים מהאוטובוס. סיגלית ישבה בספסל יחד עם חברה הטובה יאירה כהן ז"ל שנהרגה בתאונה. "אני עד היום לא זוכרת דבר מהתאונה ומהאשפוז. אושפזתי 10 ימים בבית החולים רמב"ם במחלקת פגועי ראש, לאחר מכן עברתי לבית לוינשטיין לשיקום במשך כחודש. קראתי עדויות רבות של פצועים מהאוטובוס, שהעידו שראו את הרכבת מתקרבת והתחילו לצרוח. כשהייתי מאושפזת ברמב"ם, ניגש אל אבי ז"ל, בחור בשם יאיר, מורה לשל"ח מאוטובוס אחר, ואמר לו שבהתחלה לא ניגשו אלי כי חשבו שאני מתה. רק אחר כך כנראה הזזתי איבר בגוף וניגשו לטפל בי. היינו שכבה ענקית של 13 כיתות, ובתאונה נפגע רק האוטובוס של כיתתי, ז' 12".

האנדרטה לזכר חללי אסון הבונים, צילום צדוק בן משה

"אני יכולה להעיד על עצמי שאני אמא חרדתית"

סיגלית ממשיכה ומתארת: "כשסיפרו להורי על התאונה, הם מיהרו לבית הספר, כבר היה ברור לכולם שמדובר בכיתה שלנו שנפגעה, והם חוו מחזות אימים. מחנכת הכיתה נהרגה בתאונה, ולא היה מי שיזהה את הילדים ההרוגים והפצועים. כל כמה רגעים יצא מישהו והקריא את רשימת ההרוגים והפצועים, ואמא שלי שומעת ברשימת ההורגים, את שמות החברות שלי ובטוחה שישבתי לידם. היא חששה שלא ניתן היה לזהות אותי ובגלל זה לא מקריאים את שמי. בכיתה היו שתי ילדות בשם סיגלית, אחת שנהרגה והשנייה פצועה. בלילה, נשארו שתי משפחות שחיכו לבשורה. המשפחה שלי ושל סיגלית השנייה. וההורים הבינו שאחת בחיים והשנייה נהרגה, עד שבישרו את בשורת האיוב למשפחתה של סיגלית כהן ז"ל. הורי נסעו לבית החולים רמב"ם, בתחילה אמי לא זיהתה אותי, והייתה בטוחה שמדובר בטעות, הייתי עם פרצוף נפוח, מלא בדם. עד אותו יום הייתי ילדה בת 13, תמימה, תלמידה מצטיינת, ועד היום אני סוחבת את אירוע התאונה לכל מקום בו אני נמצאת. התאונה היא חלק בלתי נפרד ממני, אני הולכת לישון איתה וקמה איתה על בסיס יומיומי. אני יכולה להעיד על עצמי שאני אמא חרדתית. כילדים, לא אפשרתי להם לצאת לטיולים במסגרת הגן ובית הספר היסודי, אלא אם כן יצאתי כאמא מלווה. תמיד קיים בי החשש, גם כיום שברגע שאני אחצה פסי רכבת, בדיוק תעבור רכבת ואולי יעלו לי כל הזיכרונות ואני אקפא במקום. קשה לי להסתכל בעיניים של ההורים שאיבדו את היקר להם מכל, זה כאב גדול, על כל אחד מהילדים, שללא ספק היו גדלים להיות אנשים מוצלחים ולמופת. חשוב שנזכור אותם ונזכיר את זכרם לעד. מהרגע שהפכתי לאמא בעצמי, אני יכולה להבין הרבה יותר טוב את תסריט האימים שעבר על ההורים היקרים ומשפחותיהם".

"לעולם נישאר השכבה של אסון הבונים"

באסון היתה גם מאיה סורמלו בן ישראל, שחייה ניצלו, בגלל עונש שקיבלה. סורמלו בן ישראל, הייתה על האוטובוס של כיתה ז' 12, אך שעה לפי שהגיעו ליעד, היא הוחזרה לאוטובוס של כיתתה. "החברים שלי היו מכיתה ז' 12, אמרתי למורה שאני רוצה לנסוע איתם, היא הרשתה לי בתנאי שאני לא אפריע ולא יהיה בלאגן באוטובוס. כשעה לפני התאונה, המורה החליטה להעניש אותי והחזירה אותי בחזרה לאוטובוס של הכיתה שלי ז' 1. אני זוכרת שבאותו רגע לא קלטנו כלום, הבנו שקרה משהו, אבל כולכם היו בסוג של הלם. האוטובוס הסתובב בחזרה לכיוון פתח תקווה ובמהלך הנסיעה, זה התחלק לבכי ולצחוק. כשהגענו לבית הספר, ראינו אלפי הורים ובני משפחות, שהתנפלו על האוטובוסים לזהות את היקרים שלהם".

מאיה מוסיפה: "כיום, שומעים הרבה את צמד המילים פוסט טראומה, ואני יכולה לומר שלכל החבר'ה של השכבה, מי שהיה מעורב יותר או פחות, יש פוסט טראומה, לכולנו יש שרידים. זה התבטא בכך שהתקשיתי לשחרר את הילדים לטיולים, יצאתי כהורה מלווה, ושמחתי כשהם החליטו שהם לא רוצים ללכת. זה לא שעצרתי את החיים, אבל זה מלווה אותנו כל הזמן ואנחנו לעולם נשאר השכבה של אסון הבונים".

ההרוגים באסון:

נהגת האוטובוס – רות דוידוב, מחנכת הכיתה – אסתר גץ ואם מלווה, שלי מנדלוביץ. התלמידים – עודד אגמון, מיטל גיגי, ערן דהרי, אורית הרשברג, דביר ורבול, צחי חבשה, תמיר טסה, שרונה כברה, יאירה כהן, סיגלית כהן, יוסי לוי, לילי מזרחי, שלמה מזרחי, מירב מנדלוביץ, ליאת סיני, פלורין פלנציאנו, ליאורה צרפתי, אייל שאטי, אמיר שחר. 

יהי זכרם ברוך.