ליאת לפקוביץ - סבתא לולה לבקושניץ צילום סטודיו רגע מתוק - טלי בקון
ליאת לפקוביץ - סבתא לולה לבקושניץ צילום סטודיו רגע מתוק - טלי בקון

"מתוך הכאב הרגשתי שאני מקבלת כוח"

הקשר המיוחד של ליאת לפקוביץ, גננת מפתח תקוה, עם לידר - ילדה מהגן שלה שנפטרה מסרטן, הוליד את סבתא לולה לבקושניץ, כוכבת ילדים חדשה שתגרום לילדים שלכם להאמין בעצמם ולכם להפסיק לשפוט אותם בחומרה. סדרת רשת כבר יש לה, והמון הצעות מהטלוויזיה – והיא תסכים לכל מה שיעזור לה להגיע לכל בית בישראל

פורסם בתאריך: 22.12.17 15:29

את הריקוד ההמוני (flash-mob) שהתקיים ביום רביעי האחרון בלובי של המרכז הרפואי שניידר, הילדים המאושפזים ובני משפחותיהם לא ישכחו זמן רב. זה התחיל מרקדנית אחת שהחלה לרקוד במפתיע לצלילי השיר "חיוכים" של חווה אלברשטיין והתפתח לריקוד ענק בהשתתפות 50 רקדניות מבית הספר לריקוד של חגית ויחנסקי, וסבתא לולה אחת.

סבתא לולה לבקושניץ, שלא תתבלבלו – היא בעצם ליאת לפקוביץ, בת 38 תושבת שכונת אם המושבות וגננת בגבעתיים, שיצרה דמות חדשה ולא שגרתית, שמשגעת את הילדים וסוחפת אחריה את ההורים. הדמות יצאה ללפקוביץ מתוך הלב, אחרי תקופה לא פשוטה שעברה ואחרי שהבינה שהילדים זקוקים לדמות קצת שונה, מבוגרת יותר ומבינה. לסבתא לולה יש אפילו עמוד פייסבוק משלה, מלא סרטונים שהיא מעלה ליוטיוב והרבה מאוד הופעות שהיא מעלה מול ילדים חולים. מעין גרסת יובל המבולבל הגריאטרי, או אם תרצו מיכל הקטנה גרסת בית האבות הנמרצת – במובן החיובי של המילה.

הכל החל לפני כחמש שנים, בשנה הראשונה של לפקוביץ כגננת אז הגיעה לגן לידר, ילדה בת שנה וחמישה חודשים. "אני זוכרת שלא היינו יכולים להסיר ממנה את המבט", נזכרת לפקוביץ, "היא נראתה גדולה ומפותחת לגילה, שיער שחור ארוך, הולכת ומדברת כמו ילדה בת שלוש עם עיניים גדולות ומדברות".

מהרגע הראשון נוצר בין השתיים חיבור ואחרי שלושה חודשים בלבד, אולם לרוע המזל אובחן אצל לידר סרטן מסוג נוירובלסטומה. היא הוצאה מהגן והתאשפזה בבית החולים שניידר בפתח תקוה. "שם התחיל תהליך של שנה שבו לידר, כמו לביאה אמיתית נלחמה על חייה", היא מספרת. "הבשורה הקשה הזו מאוד השפיעה עליי, הפחידה אותי והעציבה אותי. אני זוכרת שחזרתי מהביקור הראשון שלי אצלה בבית החולים, עוד לפני שהתחילו הטיפולים והיא עברה רק הכנה לטיפולי כימותרפיה וביופסיה, נכנסתי הביתה, ישבתי על הספה בסלון וקפאתי במקום, חוויתי התקף חרדה ופחד עצום ממה שעומד לקרות. פתאום, מהמקום הכי נמוך, מהכאב הכי גדול הבנתי שאני לא הולכת להישאב לפחד והחרדה, ומי אני בכלל שאהיה החלשה. לי יש תפקיד גדול פה, התפקיד שלי הוא להיות החזקה ולהמשיך להיות הגננת של לידר. ברגע שהייתה לי את ההבנה הזו, החרדה נשכחה וקיבלתי כוח ועוצמה שלא חוויתי לפני כן".

רקדניות הסטודיו של חגית ויחנסקי במהלך ריקוד הפלאש מוב

רקדניות הסטודיו של חגית ויחנסקי במהלך ריקוד הפלאש מוב

ההתפרקות והאומץ

לפקוביץ החליטה להיות הגננת של לידר גם מחוץ לגן. מידי שבוע היא הייתה מגיעה לבית החולים או לביתה ובין השתיים התפתחה חברות אמיתית. "ראיתי אותה במצבים טובים ובסיטואציות קשות וקורעות לב. חוויתי איתה כל כך הרבה, משפחתה הפכה להיות משפחתי ועד היום הם חלק בלתי נפרד מחיי. במשך השנה הזו שיחקתי, קילחתי, האכלתי, שמחתי וכאבתי עם לידר. במשך שנה שלמה היא נתנה לכל הסובבים אותה את הכוח להמשיך ולהאמין שהכל יהיה טוב. בגיל שנה ושמונה חודשים לידר נפטרה. זה קרה ביום שישי בערב, באותו היום ישנתי שנת צהריים וחלמתי על לידר ובחלום היא נפרדה ממני. היא אמרה לי 'טוב לי, אני בסדר' ונעלמה. לאחר מספר שעות קיבלתי את הבשורה המרה. אני לא יכולה לתאר את מה שעבר עליי, כאב עצום. מתוך הכאב העצום הזה, שוב קרה שהרגשתי שאני מקבלת כוח ועוצמה והבנה עמוקה ואמיתית שהחיים זה כאן ועכשיו. היה בי רצון חזק ואומץ אדיר לעשות דברים שרק חלמתי עליהם, והפעם החלטתי לעשות ולא לדחות יותר ולהיכנע לחששות ולפחדים שמא לא אצליח".

אחרי שלידר נפטרה, הפיקה ליאת הצגה שהנציחה אותה ועסקה בדרך שבה התמודדה עם מחלת הסרטן. "הופעתי עם ההצגה בכל רחבי הארץ והיא זכתה לביקורות נהדרות", מספרת לפקוביץ. "לאחר כשנתיים, הרגשתי שהדמות אותה אני מגלמת בהצגה אינה מדויקת לי ורציתי שינוי. להביא מעצמי דמות חדשה ומרעננת שדרכה אבטא לא רק את דרכה של לידר, אלא גם מחשבות והשקפות שלי שאינן באו לידי ביטוי עד כה".

כעת נותר רק לחשוב על דמות שתהיה שגרירה לילדים ושדרכה הם יוכלו להשמיע את קולם. "חיפשתי מישהו שעוסק בכתיבה ובבניית מותג והגעתי לליאת סביון", היא מספרת. "ליאת היא יוצרת ותסריטאית וכבר בפגישה הראשונה ידעתי שהחיבור איתה יוליד משהו טוב". אחרי שמונה חודשים נולדה סבתא לולה לבקושניץ – סבתא בלי ברקסים. "זו הסבתא שרואה את הילדים אחרת, מבינה אותם, שומעת את הקול הפנימי שלהם. סבתא שהיא שגרירה של הילדים, היא מאוד אוהבת ילדים ודלת ביתה תמיד פתוחה עבורם. היא מאמינה בהם, ביכולות שלהם, בכוח שלהם והיא יודעת שגם אם הם לפעמים עושים טעויות הם מוצלחים ונהדרים ותמיד אפשר למצוא אצלה אוזן קשבת".

להשפיע על הילדים

כדי להבין את הדמות של סבתא לולה, צריך לחזור לאחור, לתקופת ילדותה של לפקוביץ. "כילדה, הייתי ילדה מאוד יצירתית, תמיד חיפשתי הרפתקאות, טיילתי במחוזות הדמיון והמצאתי לעצמי סיפורים ורעיונות", היא מודה. "עד גיל 10 גרנו ברמת גן ובגיל 10 עברנו לישוב אריאל שבשומרון. ההורים שלי רצו להעניק לי ולאחותי ילדות בבית פרטי, עם חצר וכלבים ולגדול בטבע. לאחר המעבר היה לי מאוד קשה בבית הספר, גם חברתית וגם בלימודים. לא הצלחתי להיכנס למעגל 'הילדים המקובלים'. היו לי מספר מועט של חברים והרגשתי לבד. חוויתי חרם חברתי שמאוד השפיע עליי לרעה והשאיר צלקת גם בגיל בוגר יותר והרגשתי ממש בודדה. במשך תקופה ארוכה ריציתי את כולם. שיחקתי כל הזמן משחק שבו אני לא באמת אני אלא הילדה שהחברה מסביב תאהב. הייתי מבטלת את עצמי רק כדי שיאהבו אותי וירצו להיות חברים שלי. ההורים שלי לא היו מעורבים כל כך כי לא שיתפתי אותם, פחדתי שאהיה כישלון בעיניהם והמקום היחיד שבו הרגשתי שייכות היה בשיעורי דרמה בבית הספר".

מאז למדה תיאטרון בחוג מקומי. "המשחק נתן לי ביטחון ועד גיל 18 שיחקתי בתיאטרון הנוער של אריאל", היא נזכרת. "בגיל מאוחר יותר כתבתי והופעתי בסטנד אפ. המשחק מלווה אותי גם במקצוע כגננת. פחות מעניין אותי אם הם יזהו ספרות או צבעים וידעו בדיוק כמה נרות מדליקים בחג החנוכה. אני כמובן מלמדת אותם הכל ועובדת לפי התכנית השנתית של משרד החינוך אבל הכי הכי חשוב לי בעולם שהילדים האלו ירגישו טוב עם עצמם, עם החסרונות שלהם, עם הפגמים שלהם ולא רק עם הדברים הטובים שבהם. אני עובדת איתם המון על לקבל את חבריהם כך, בדיוק כמו שהם עם הטוב ועם הרע. ברגע שהם יודעים לקבל חברתית ורגשית אחרים מהם, גם אם מדובר בשוני מאוד קטן, הם ידעו לקבל את עצמם ולאהוב אותם כפי שהם".

ומה עם ההורים?
"אני רואה הורים מדהימים, שכל כך אוהבים את הילדים שלהם אבל מתעסקים כל הזמן בהישגים של הילד, מאוד מעסיק אותם האם הוא יודע כבר לספור עד 10 באנגלית והאם הוא מזהה את כל הצבעים והספרות. כשהילד רוצה לרגע אחד לצאת מהתדמית של הילד החכם והכל יודע ולהביא לידי ביטוי צדדים שלא דווקא עולים בקנה אחד עם התדמית, הוא לא יכול, כי הפחד לטעות משתק אותו. החברה הסובבת אותו מבקרת ושופטת ואז מגיע הריצוי- הוא יעשה את מה שמצפים ממנו לעשות ולא יבטא את הפנימיות שלו. חשוב ללמד את הילדים להקשיב לתחושת הבטן שלהם וללכת עם האינטואיציה".

מרכז רפואי שניידר.צילום: זאב שטרן

מרכז רפואי שניידר.צילום: זאב שטרן

סבתא עם אמביציה

מאז שסבתא לולה נוצרה, היא לא נחה לרגע, בקיץ עלתה סדרת רשת לילדים ואף הוצע לה להשתתף בתוכנית טלוויזיה. "כיום אני מקדמת פעילות לימי הולדת כדי שאוכל להפגיש בשטח בין סבתא לולה, ילדים והורים ובקרוב מאוד אני אוציא את המופע של סבתא לולה ויש עוד המון פרויקטים משמחים ומרגשים שאותם אני מקדמת ממש בימים אלו".

מה החלום שלך?
"אני חולמת להיות הקול הפנימי של הילדים, שתמיד יגיד להם שהם טובים כמו שהם, וילכו עם האמת שלהם. שהם לא יצטרכו לשנות את עצמם בשביל החברה, אלא החברה תצטרך להתאים את עצמה אליהם. לכן חשוב לי לפרוץ עם סבתא לולה לבקושניץ ולהגיע לכל בית בישראל ובחו"ל. זה אומר, הופעות גדולות, ספר לילדים, פסטיגל, תכנית טלוויזיה, פינה בתכנית בוקר ואפילו להגיע לארץ נהדרת, כל דבר שיקדם אותי לעבר המטרה מבורך".

השוק מלא כוכבי ילדים.
"אני מאוד מאמינה בעצמי, באנשים טובים, באמביציה שלי ובסבתא לולה לבקושניץ. כשזה מדויק אז זה מדויק, וכך דברים קורים. סבתא לולה היא דמות מרעננת, שונה מאוד בנוף כוכבי הילדים והייחודיות שלה מביאה איתה הומור נוסטלגי, חדשנות ושונות. זו לא קלישאה להגיד שיש מקום לכולם, כי זה באמת כך. אני צועדת בדרך שלי והיא תוביל אותי להגשמת החלומות והמטרות שלי".

איך עלה הרעיון של הפלאש מוב?
"זה קרה לפני כחודשים, משום שלידר הייתה מאושפזת בשניידר. אני רוצה לגרום לכולם לחייך. אני זוכרת שללידר היו ימים קשים, וברגע שהצלחתי לגרום לה לחייך ולצאת רגע מהשגרה הקשה שבה היא נמצאת, היה זה רגע כל כך מספק ומשמח. החלטתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות בבית החולים. לעצור בהפתעה את השגרה בבית חולים, ובפתאומיות יישמע שיר, סבתא לולה תישאב למוזיקה והרקדניות ייסחפו אחריה לתוך החוויה".

תגובות

אין תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"מלאבס - פתח תקוה"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר