בימים אלה, מנסה מייה עוז, תלמידת כיתה ט' בחטיבת אחד העם ורבר, יחד עם חבריה, לגייס כספים לטובת גינת הנצחה לזכר אביה רונן עוז ז"ל שתוקם בשטח בית הספר. רונן עוז ז"ל, נהרג בפיגוע השריפה בירושלים בחודש אוקטובר. רונן חילץ בגבורה רבה את ילדיו מהאש, אך הוא עצמו לא הצליח להתאושש מהכוויות הקשות ולאחר חודשים בטיפול נמרץ נפטר.
מייה בת ה-14.5 וחבריה החליטו לאחר התייעצות עם רכזת מעורבות חברתית בבית הספר, סיגל גנון, להקים גינה לזכר האב. הם איתרו שטח בחצר החטיבה וגייסו סכום של 1,500 שקלים לטובת הגינה לאחר שעשו יום מכירה. בשלב הראשון חשבו להקים רק גינה, אך בהמשך, לאחר שחברו לפרויקט נוסף, החליטו להקים גינה לימודית שתכלול ספסלי ישיבה, שולחן למידה, ערסלים, פופים ובאמצע עץ זית גדול שיחבר את כולם לאביה. "המטרה של עץ הזית היא לסמל משהו איתן וחזק, כמו אבא שלי. הוא לא התייאש ועמד איתן בשריפה", מספרת מייה בבגרות לא אופיינית לילדה בגילה. "בנוסף, העץ יישאר לזמן רב וייתן צל גדול לכל מי שירצה ללמוד שם, ובמקום תהיה פינה שתסביר על אבא שלי ועל כל מה שהוא עשה עבורנו".
על מנת שהגינה הלימודית תהפוך למה שמייה וחבריה רוצים שהיא תהיה, הם צריכים סכום של כ-15 אלף שקלים. חלק מהסכום הם גייסו על ידי מכירה בבית הספר, סכום נוסף תרמו המשפחה והחברים. עתה היא מקווה לגייס עוד כחמשת אלפים שקלים ולשם כך פתחה דף מימון המונים ושלחה הודעות אישיות לסלבים ואנשים מוכרים.
"אני רוצה לספר את הסיפור של אבא שלי ולתרום חלק ממני להנצחתו", אומרת מייה. "אף אחד לעולם לא יכול לשכוח אותו ואת מה שהוא עשה ואיך שהוא נלחם עבורנו".
השריפה במלון הדירות "יפו 60" בירושלים פרצה ב-27 ביולי. באוגוסט הוגש כתב אישום נגד מוחמד ג'עברי, עובד לשעבר במלון, ונגד ראידה מוסא על הצתת המלון. מייה זוכרת כל רגע ורגע מהיום הנורא ששינה את חייה לחלוטין. "אבא שלי חגג יום הולדת 45 ואמא שלי החליטה להפתיע אותו ומצאה מלון דירות בירושלים. זו הייתה הפתעה והוא מאוד התרגש. נסענו לירושלים ביום שישי והתחלנו את היום בביקור בבצלאל בתערוכת אומנות ומשם המשכנו לכיוון השוק, כי אמא שלי הפתיעה את אבא שלי בחנות מיוחדת שמעצבת בשמים לפי האופי שלך".
משם המשיכה המשפחה לדוכני האוכל. "רצינו להמשיך לעיר דויד, אבל היינו עייפים אז הלכנו לחדר להתקלח ולהחליף בגדים,, ממשיכה מייה ומשחזרת. "מהרגע הראשון, הכל עם המלון הלך גרוע ולא הסתדר לנו, אמא שלנו הלכה לנו לאיבוד, לקח לנו המון זמן למצוא את המלונית וזה כנראה היה איזה סימן שאנחנו צריכים להפסיק". למלון הם הגיעו לקראת השעה תשע וחצי. "אחד העובדים הכניס אותנו לחדר ואמא שלי אמרה לו שהיא ביקשה חדר עם חלון והוא אמר שאין. לא היו לנו גם מים חמים. ההורים שלי החליטו לצאת לעשות סיבוב וחזרו לחדר לקראת השעה 24:30".
מייה עוז ורונן עוז ז"ל. צילום פרטי
את הרגע בו השריפה התחילה מייה לא זוכרת, אבל היא זוכרת שאמא שלה, אילנית, העירה אותה. "הכל מסביב היה עשן, לא היה בחדר חלון ואי אפשר היה לנשום כי היינו במרתף של המלון", מספרת מייה. "הכל היה שחור מסביב, בקושי ראיתי את אבא שלי, רק שמעתי אותו צורח. אימא שלי לקחה אותנו למקלחת ושפכה עלינו מים ואמרה לנו לנשום על המצעים הנקיים. הייתי ממש נסערת, לא הצלחתי לנשום והרגשתי שאני עומדת להתעלף ולא ידעתי אם אני בכלל אצא משם חיה. אחי היה בשוק והוא בכלל לא דיבר ואני צעקתי וצעקתי שאני לא מצליחה לנשום. כל הדרכים היו חסומות והרגשתי שזה לגמרי אבוד לצאת משם בחיים. אחרי חצי שעה שהיינו לכודים בחדר, שמענו דלת נפתחת ואבא שלי צעק 'תצילו אותנו' למכבי האש שהגיעו, אני זוכרת את הקול שלו, הוא צעק שהכל בוער ואי אפשר לצאת מפה. אני לא חשבתי על כלום, רק רציתי לברוח מהמקום, זה היה סיוט ועד עכשיו יש לי טראומה ממקומות סגורים וחנוקים". אחרי זמן מה, שמבחינת מייה היה כמו נצח, החלו לחלץ אותם. "אבא שלי הרים אותי והעביר אותי לכבאי, הייתי בלי נעלים והיו ברצפה זכוכיות מתמונה שנשברה, דרכתי על השטיח שכנראה היה שרוף והרגשתי שאני הולכת על גחלים. יצאתי החוצה ובחוץ היה מלא אור והרגשתי שיצאתי מהשואה והתחילו לשאול אותי שאלות". אחרי מייה פונו האם אילנית ואחיה ורק לבסוף האב. "לא ידענו מה קורה עם אבא, ראינו שמעבירים אותו באלונקה, מפויח וכל הפנים שלו שחורות והוא מחוסר הכרה. שמו לו מסכה ושמעתי שהם אומרים שהמצב שלו מאוד חמור".
אחרי שבועיים של אשפוז בשערי צדק ופרק זמן נוסף בשניידר, מייה שוחררה מבית החולים. "באותה תקופה אבא שלי עדיין היה מאושפז, הגעתי כמה פעמים לבקר אותו", היא מספרת. "לפעמים הוא היה ערני ויכולתי לדבר איתו והוא היה שולח לי נשיקות ומהנהן עם הראש והוא היה לגמרי רגיל. הוא היה מאושפז בסך הכל 81 ימים. בכלל לא חשבתי על אפשרות שהוא לא יחזור הביתה. זה לא התאים לנו, לא מתאים לי לאבד את אבא שלי ולא מתאים לו למות".
את הבשורה המרה על מות אביה, קיבלה מייה בזמן שהייתה בבית הספר. "זה היה יום ראשון, הייתי באמצע שיעור מדעים והרכז שלי אריה, נכנס לכיתה ואמר לי שדודה שלי מחכה לי בחוץ. בהתחלה מאוד שמחתי, כי חשבתי שהיא רוצה לשחרר אותי ולעשות איתי יום כייף. כשראיתי את המבט שלה ואת בעלה יושב באוטו, הבנתי שמשהו לא בסדר. עדין לא חשבתי שהוא מת, אלא חשבתי שהוא במצב לא טוב ורוצים לקחת אותי אליו ואז היא אמרה לי 'מייה- הגוף שלו כבר לא איתנו, אבל הנשמה כן והוא תמיד יהיה איתך'. לא האמנתי, הורדתי את הראש ולא רציתי להסתכל עליה. פשוט שתקתי והתחלתי להריץ בראש מה אני עושה עכשיו עם החיים שלי ואיך אני ממשיכה את החיים שלי מפה".
אבן הפינה לגינת הזיכרון. מימין למטה מייה עוז. צילום זאב שטרן
"אין יום שאני לא חושבת עליו, שאני לא בוכה ונזכרת בו", אומרת מייה. "אבל אני מבינה שאין לי מה לעשות עם זה. אני חולמת עליו הרבה, אנחנו מדברים בחלומות וזה עוזר לי, כי הוא נמצא איתי כל הזמן ואני כל הזמן חושבת איך אני יכולה לעשות עוד דברים לזכרו, אני מרגישה שלא תרמתי מספיק. אני רוצה ללכת ללמוד בתיכון במגמה שהוא למד בה, כי אני חושבת שזה יספק אותו. הוא תמיד ידע לפרגן לי וכל פעם שהייתי מקבלת תעודת הצטיינות הוא היה שולח לי הודעה ארוכה שהוא גאה בי ואומר לי שאני נותנת לו נחת. אני רוצה להמשיך ולגרום לכך שהוא יהיה גאה בי ותמיד חושבת איך אני נראית בעיניו ומה לעשות בשביל שזה יעלה לו חיוך, לתת לו שלווה ממני".
אז על מנת שמייה וחבריה יוכלו להקים את הגינה הלימודית ושכולם יכירו את אביה, אפשר להיכנס לדף ההתרמה ולתרום עבור הפרויקט החשוב, כנסו כאן
