ביום חמישי האחרון, עלתה ב-YES דוקו וב- STINGTV סדרה חדשה בשם "טרנסקידס", שמלווה ארבעה בני נוער מהקהילה הטרנסית ובני משפחותיהם. בין הארבעה נמצא תושב פתח תקוה עופרי שמש בן ה-18 שנולד כבת והחליט בגיל צעיר מאוד שהוא בכלל בן. שמש הוא מדריך אהוב בשבט ראשונים, שכל חייו נחשב לילדה המגניבה שמשחקת כדורגל עם הבנים, אבל בפנים תמיד ידע שהוא בן והתקשה להתמודד עם כך. שלוש שנים אחרי שהצילומים החלו, עופרי מתרגש מההקרנה הראשונה ומהתגובות שקיבל מהסביבה. "התגובות שקיבלתי על הפרקים הראשונים מדהימים, אנשים ממש אהבו", הוא מספר אחרי שראה את שני הפרקים הראשונים עם חברים בבית.
ארבעת בני הנוער עוברים תהליך משנה חיים ובלתי-הפיך והסדרה מראה לצופים איך המשפחות מתמודדות עם התהליך המטלטל שעובר ילדן בגיל ההתבגרות שהאכזרי ממילא. הבמאית הילה מדליה, עקבה במשך ארבע שנים אחרי בני הנוער והמשפחות (שלוש שנים אחרי שמש) וחושפת תמונה מרגשת שהבסיס שלה הוא שאלות הרות גורל: מה זה אומר להיוולד בגוף שאינו תואם את מגדרך? כיצד היינו נוהגים כהורים כאשר הילד או הילדה שגידלנו אינם מי שחשבנו שהם? והאם האהבה שלנו לילדינו היא אכן אהבה ללא תנאי?
"ההפקה פנתה אלי לראשונה לפני שלוש שנים", מספר שמש, "הם ראו אותי בפייסבוק והציעו לי להצטרף לצילומים וישר הסכמתי. קודם כל, זה היה נראה לי סוג של חוויה ודבר שני, רציתי שיהיה לילדים מה שלי לא היה שהייתי בגיל שלהם, שחיפשתי מה לעשות אם עצמי ולא היה מידע מספיק בעברית באינטרנט".
—
"יש את הרגע הזה כשאתה מגלה מי אתה ומה אתה, שאתה אומר לעצמך 'אוקי, אז מה זה עוזר לי עכשיו בחיים?'".
—
במהלך שלוש השנים ליוו המצלמות את שמש בחיי היום יום, החל מהפעילות בצופים שם הוא מדריך, מפגש עם הרופא שמסביר לו את התהליך וההבנה שמדובר במשהו שהוא לא הפיך, אירועים מיוחדים, מפגשים עם המשפחה, ראיון עם אמו מתיק שמש, שמראה את אלבום התמונות שלו כתינוקת, צילומים בתיכון עם החברים, הטיפולים, ההגעה לצו הראשון ועוד. "הסדרה מראה לציבור שלמרות השוני, אנחנו ילדים רגילים", הוא מסביר.
זה לא מפריע שמלווים ומצלמים אותם בכל מקום?
"זה נכון שבאיזשהו מקום אתה מאבד את הפרטיות, אבל הייתי מוכן כביכול 'לשלם את המחיר' בשביל לעזור לאנשים אחרים. הסכמתי לזה ומה גם שלא חדרו לי יותר מידי לפרטיות".
כשהסדרה תעלה, הפרטיות שעוד נשארה לך די תעלם, לא הייתי רוצה לחזור להיות אנונימי?
"לא נראה לי. כי כל המטרה של ההצטרפות שלי לסדרה היה מבחינתי לעזור לאותם ילדים ונערים שאין להם את הגב ומי שיתמוך בהם ואני ממש מציע לכולם לפנות אלי אם יש להם בעיה ואם הם צריכים עזרה. המטרה שלי לא הייתה להתפרסם, זה לא עניין אותי. זה נחמד, אבל זו מטרה שולית במכלול השיקולים".
עופרי (שני מימין) עם החברים לסדרה. צילום yes
להבין עם עצמי מי אני
כלפי חוץ, שמש נראה בדיוק כמו הבן של השכן. ג'ינס וחולצת T, שערות שמתחילות לבצבץ בפנים וקול בס שלפני רגע התחלף. על הלימודים הוא החליט לוותר למרות שהוא עדיין רשום בתיכון, בעיקר משום שהוא חש שבשלב הזה בחיים זה לא מקדם אותו לשום מקום. בבקרים הוא עובד, נפגש עם חברים, מתנדב בצופים, נהנה מהרגע ובעיקר אוהב את המקום שלו כיום. "מגיל מאוד מוקדם, בערך בגיל שש, הבנתי שאני שונה", הוא מספר. "לא יכולתי לשים את האצבע בדיוק על הבעיה, אבל ידעתי שאני לא ילדה כמו שאר הילדות. לא עשיתי עם ההבנה הזו כלום, כי לא היה מה לעשות באותה תקופה. כלפי חוץ הייתי משחק כדורגל עם הבנים ואחרי הלימודים הייתי מסתובב עם החברים ולא פעם גם הלכתי מכות ולכולם זה היה מאוד טבעי. הייתי טום בוי. לא הסכמתי ללבוש צמוד, אבל הרבה נשים לאורך ההיסטוריה היו טום בוי ואף אחד לא דאג מזה. לכן כאשר נחשפתי זה תפס בהפתעה הרבה אנשים".
כששמש היה בכיתה ה', עברה המשפחה לשכונת כפר גנים ג' והוא התחיל ללמוד בבית הספר הדר. המעבר היה קשה. הוא לא כל כך התחבר לבית הספר ולחברים. היום הוא מבין שזה קרה ככל הנראה בגלל שגם הוא עצמו תפס את עצמו שונה מהסביבה. "לקח לי זמן עד שיצאתי מהארון", הוא מסביר. "קודם כל ידעתי שאם לא אפתור את זה עם עצמי זה יציק לי כל חיי. לקראת גיל 12 הבנתי שזה מי שאני והשלב הבא אחרי שאתה מגלה את זה, הוא איך אתה מוציא את זה לפועל – שזה, כך הבנתי בדיעבד, השלב הכי קשה. יש את הרגע הזה כשאתה מגלה מי אתה ומה אתה, שאתה אומר לעצמך 'אוקי, אז מה זה עוזר לי עכשיו בחיים?'".
אתה זוכר את בת המצווה שלך?
"לא ממש. הדחקתי לגמרי את כל התקופה הזו".
סיפרת למישהו מה עובר עליך?
"לא היו לי כל כך הרבה חברים. החברות שכן היו לי היו מאוד בוגרות לגילן והן תמיד הרגישו שמשהו לא בסדר איתי, אם זה מבחינת הביגוד או ההתנהגות. מהארון אפשר להגיד שיצאתי רק לקראת גיל 14 – אחרי שסיפרתי לאחת החברות וביקשתי בכל לשון של בקשה שהיא תשמור על זה בנינו".
בהתחלה רק החברות הקרובות ידעו, אבל היציאה הרשמית מהארון הייתה כלל לא מתוכננת. שמש ואמו טסו במאי 2015 לטיול בלונדון ולאורך כל הטיול הוא התכתב עם החברה בטלפון. "אימא שלי ראתה את ההודעות שלנו בוואצ' ואת המילה 'טרנסג'נדר'", הוא נזכר. "למרות שידעתי שהיא ראתה את ההודעות, היא לא אמרה כלום עד סוף הטיול. אני באיזשהו מקום קצת ניצלתי את זה לטובתי. שבוע אחרי שחזרנו לארץ, לקחתי לעצמי את המשימה לדבר אתה. ידעתי שהיא כבר יודעת וצריך לפתוח את זה. היה קצת בכי של שנינו ולמחרת היא כבר התקשרה לאיכילוב לראות מה התהליך של ההתאמה לשינוי המגדרי. היא אמרה לי שהיא אוהבת ושהיא תאהב אותי בכל מצב. אחרי זה כבר היה לי יותר קל לספר לכולם".
—
במרכז לרפואה מגדרית באיכילוב לא מבזבזים זמן. הם ישר מתחילים בתהליך השינוי. הם יודעים שבדברים האלה כל שנייה קריטית. אתה מתבגר ומתפתח וצריך להתחיל את זה כמה שיותר מהר"
—
גם אביו קיבל את היציאה מהארון ברוח טובה. "הקשר שלי עם אבא שלי הוא קשר טוב. אנחנו סוג של חברים ואבא שלי הוא ציני מטבעו. הוא קיבל את זה מאוד יפה ואמר בצחוק שתמיד הוא רצה שני בנים. זה היה לי טוב", הוא מוסיף.
השלב הבא היה לספר לאחיו הקטן (היום בן 16) שקיבל את זה בהבנה. "הוא היה בן 12 שיצאתי מהארון", הוא מסביר. "בהתחלה היה קצת נתק, כי אני רציתי להבין את הדברים על עצמי ועכשיו יש לנו קשר טוב". בהמשך הוא סיפר לסבא ולסבתא ולדודים. "אף אחד לא ניסה לשכנע אותי לחזור אחורה", אומר שמש. "הם רק רצו לבדוק שאני יודע מה אני עושה. ברגע שהם הבינו שאני שלם עם זה היה לי את האור הירוק".
עופרי עם אמו בבית החולים. מתוך הסדרה
איך סבתא הגיבה?
"סבתא שלי לא מפחדת להגיד מה שיש לה לומר. היו לה המון היסוסים ורואים את זה גם בסדרה, אבל זה לא הבהיל אותי יותר מידי, כי ידעתי שבכל מצב הם יאהבו אותי. נפלתי מדהים, על משפחה טובה, אוהבת ותומכת. לא יכולתי לבחור משפחה טובה יותר. נכון שבכל התהליך הייתה שורה ארוכה של דברים שצריכים להשתנות. כמו לדוגמא שאמא שלי עד לפני שנה הייתה פונה אלי בלשון נקבה, כי זה היה מאוד קשה לה".
והיית מתקן אותה?
"לא, כי ידעתי שאני צריך לתת לה את הזמן הזה. היא נתנה לי את כל מה שאני צריך בשביל להתחיל את התהליך שלי ואני צריך לתת לה את הזמן שלה לעכל את זה. בסך הכל זה הילד שלה שמשתנה לה מול העיניים. אני מסתכל על התמונות שלי ולא מכיר את הילדה הזו, אני יודע שזה אני, אבל זו גם מישהי אחרת שמביטה עליי בחזרה".
רוצים להישאר מעודכנים?
תהליך בלתי הפיך
אחרי שהמשפחה, החברים וצוות בית הספר עודכנו על ההתפתחות המפתיעה, הגיע התור של התהליך הרפואי. שמש עבר ייעוץ פסיכולוגי והגיע למרכז לרפואה מגדרית בבית החולים איכילוב. "הם לא מבזבזים שם זמן", הוא צוחק. "הם ישר מתחילים בתהליך. הם יודעים שבדברים האלה כל שנייה קריטית. אתה מתבגר ומתפתח וצריך להתחיל את זה כמה שיותר מהר".
שמש החל לקבל זריקות. הזריקה הראשונה נועדה לעצור את ההתפתחות הגופנית וקבלת המחזור. הזריקה השנייה היא זריקת טסטוסטרון, ההורמון הגברי, שנועד להנמיך את הקול, לשנות את מבנה הגוף וכמובן להצמיח שיער בפנים.
תוך כמה זמן התחילו לראות שינוי?
"בתוך שנתיים. בתקופה הזו בעיקר השמנתי בגלל ההורמונים. התחילו איתי במימון מאוד נמוך כי הייתי צעיר ורק בכיתה י"א התחילו לראות שינוי, הקול השתנה והשיער התחיל לגדול בפנים. עכשיו אני לוקח את הזריקה פעם בחודש לכל החיים".
עופרי שמש. צילום זאב שטרן
איך הסביבה והחברים קיבלו את השינוי שלך?
"באופן טבעי. זה לא עניין אף אחד, הייתי בטוח שיהיה להם קשה, אבל אף אחד לא ניגש ואמר לי שאני עושה טעות, שאני מגעיל ושהם לא רוצים שאני אהיה לידם. הגישה שלי היא שאני בא בטוב ומי שלא רוצה, זה בסדר. בסוף האנשים בכלל שוכחים מזה. איזה ערב חזרתי עם חברים מבילוי ואמרתי לאחד מהם שיש לי פיפי. הוא אמר לי 'בוא תעצור רגע בצד ותשתין', וזה חבר שמכיר אותי המון שנים (צוחק) הוא קצת שכח שזו לא פעולה שאני יכול לעשות כמוהו".
וניתוחים?
"כרגע עברתי ניתוח עליון להשטיח את החזה ונשארו לי צלקות, אבל אני אוהב את זה, כי זה מסמל עוד תהליך שעברתי. לגבי ניתוח תחתון, אני כרגע לא עושה, כי האופציות שיש היום פחות מתאימות לי. אני מחכה לראות מה יהיה בעתיד וכמובן יש גם את הנושא הכספי הלא פשוט".
—
"נפלתי מדהים, על משפחה טובה, אוהבת ותומכת. נכון שבכל התהליך הייתה שורה של דברים שצריכים להשתנות כמו שעד לפני שנה אמא שלי הייתה פונה אלי בלשון נקבה. זה היה מאוד קשה לה"
—
יש סיכוי שתחזור להיות בחורה?
"לא. וזה גם לא הפיך מה שעשיתי".
הריון?
"לא. זה מצחיק אותי שכל הזמן שואלים אותי. אין לי שום כוונה לעשות את זה".
היית רוצה להיוולד בן?
"לא. התהליך שעברתי הוא טוב לי. אני יודע שאני עוזר לאנשים ולא הייתי מוותר על זה. בסך הכל היה תהליך כיף למרות כל הקשיים והבדיחות השחורות שחלפו בדרך".
למרות ששמש בוגר לגילו, מספר בפתיחות על כל התהליך שהוא עבר, בתוך תוכו הוא עדיין קצת ילד ומתקשה לדבר על נושא הזוגיות. "אני לא מחפש בן או בת זוג", הוא עונה. "אף אחד לא מתחיל איתי ואני לא אוהב לצאת מאזור הנוחות שלי ולהכיר אנשים חדשים".
כשאתה פוגש אנשים חדשים, אתה מספר להם את ההיסטוריה שלך?
"לא, זה לא אמור לעניין אותם. גם בעבודה בהתחלה לא סיפרתי בכלל מי אני. באתי עם תעודת זהות שמופיע בה שאני זכר וזהו".
לבית הספר אתה לא הולך. מה קורה עם הגיוס לצה"ל?
"מאוד רציתי להתגייס והייתה לי נכונות, אבל קיבלתי פטור אצל הקב"ן לאו דווקא בגלל שאני טראנס, אני חושב שבגלל התהליכים הנפשיים שעברתי עד כה, אולי אני לא כל כך מתאים בעיניו. בכל מקרה אני יכול להתנדב עד גיל 24 אם אחליט".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"אני מקווה לשנות משהו בחברה, בתפיסה. אני מאוד אוהב את תחום החינוך והייתי רוצה לעבוד עם ילדים עם צרכים מיוחדים. אם אני יעזור אפילו לילד אחד, אז אני יודע שעשיתי את שלי".
ולבסוף, אם היית יכול לומר משהו לאנשים, מה הוא היה?
"לקבל את השונה. נכון שאני לא עומד בהגדרה הסטנדרטית של גבר ואישה, אבל למה זה צריך לעניין מישהו מי אני".
