"לא האמנתי שמתחם ירקונים ייסגר יום אחד"
המרכז המסחרי ירקונים
מתחם ירקונים צילום זאב שטרן
עד דצמבר האחרון, ובמקביל לסאגה המשפטית שהתנהלה במשך שנים ארוכות, היה מתחם ירקונים אחד ממקומות הקניות המרכזיים של תושבי העיר והסביבה במשך שנים ארוכות, במיוחד בסופי שבוע. המתחם, שנקרא גם הפאואר סנטר, הוקם בשנת 1998 על שטח בגודל של 44 דונמים, שנמצאים במתחם ירקונים. בעלי המתחם הם אנשי העסקים עמוס לוזון, לוי שיטרית, אפרים מאיר, וחברת הכשרת הישוב. שטח מתחם ירקונים הוכרז כשטח שמיועד לחקלאות בשנת 1968 על ידי הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (הולקחש"פ). מאז ניתן למתחם מספר פעמים אישור חורג זמני וסגירתו נדחתה בעיקר הודות לערעורים שהוגשו על ידי בעליו. כל זאת, עד שבחודש יולי 2017 דחה בית המשפט את הערעור האחרון ובכך הביא לסגירתו בסוף שנת 2018.
במתחם היו רשתות שיווק מהגדולות בישראל, וזה כולל את רשת אייס, מחסני חשמל, צומת ספרים, H&O, לי קופר, טויס אר אס ועוד. הוא שימש כמרכז בילוי והיה מהראשונים שהיה פתוח בשבתות באזור ובמשך תקופה ארוכה גם היחיד. מעבר לכך, שימש חניון המתחם גם כחניה לרכבת ירקונים שעוצרת במקום.
"כרגע יש למקום צו סגירה, ולא צו הריסה", אומר לוי שיטרית, מבעלי המתחם, "אנו גם נאלצים להשאיר את זה פתוח לטובת באי הרכבת. אני יכול לומר שלא האמנתי שמתחם ירקונים ייסגר יום אחד. לא האמנתי שמוסדות התכנון אטומים עד כדי כך שהם יכולים גם להשאיר מבנה נטוש וגם להחליט שהוא יהיה לטובת חקלאות שלא תהיה שם. לצערי קטונתי מכל הכוחות שהחליטו בנושא הזה. מעבר לכך התפרנסו במקום הזה משפחות רבות. ירקונים היה מקום בעל חשיבות בעיר. זה היה המקום היחיד בפתח תקווה שהיה בילוי ופנאי והיה פתוח בשבת, וזה לא דבר מובן מאליו".
"הפכנו ממקום בילוי לאזור בילוי ומגיעים יותר אנשים חדשים"
בר הברולו
ברולו צילום זאב שטרן
מסעדת ברולו ("Barolo"), בר – מסעדה, נפתחה במאי 2006 על ידי יניב אוברקוביץ. המקום נקרא על שם אזור גידול יינות באיטליה והוא מציע בר אלכוהול, מטבח מעודכן ומנות שכיף לאכול. המסעדה עוצבה על ידי האדריכל ממיה בנימין – בנג'ו ומחולקת למספר חללים. הבר הוותיק נמצא בקרית מטלון – רמת סיב, אזור בו נפתחו ונפתחים כל הזמן ברים ומסעדות, אבל ייחודו הגדול הוא בכך שמדובר בבר הראשון בפתח תקוה בעידן החדש, שמצליח כבר שנים ארוכות, ועל כך הוא ראוי לכבוד שהוא מקבל כאן. גם כיום מדובר במקום מרכזי בחיי הלילה של פתח תקוה ובסוג של מותג מקומי. לאורך השנים השתנה המקום. הקהל התבגר יחד עם אוברקוביץ ולמקום קהל לקוחות קבוע שמלווה אותו לאורך השנים. המקום פתוח מידי יום החל משעה 12 בצהריים ועד אחת בלילה ולמרות השנים הרבות, מצליח לשמור על הייחוד שלו.
"זו עבודה שכל יום מתחילה מחדש ואף פעם לא מסתיימת ואין אף פעם שיא שאחריו אתה יכול לנוח", מסביר אוברקוביץ. "זו עבודה קשה, אבל אני שמח שאנחנו עדיין קיימים בעיר ומובילים ונמשיך לשמור על הרמה ולספק את השירות והאוכל. למרות השנים שחלפו אני עדיין אוהב את מה שאני עושה. המקום עובר כל הזמן שיפוץ ושדרוג, בשנה הקרובה הוא יעבור שיפוץ מסיבי, המטבח יגדל וכן יוספו עוד תאי שירותים. פתח תקווה הפכה והופכת להיות גראנד טאון של תל אביב, הרבה אנשים שמגיעים מהפריפריה של תל אביב, רמת גן, גבעת שמואל, גבעתיים והסביבה מעדיפים את האזור בפתח תקוה שהולך ומתפתח ולפי מה שאנחנו רואים זו רק ההתחלה. עם כל הבנייה המסיבית שיש, אני מאמין באזור ובמקום ואני רוצה להיות פה לפחות עוד 20 שנה. אני רוצה להודות לעירייה שעוזרת ותומכת בכל מה שהעסקים צריכים. אני מרגיש שהחל מלפני שלוש שנים, הפכנו ממקום בילוי לאזור בילוי ומגיעים יותר אנשים חדשים שמזהים את העיר כאופציה רלוונטית מכל אזור אחר במדינה וזה מחמם את הלב".
"למה עלה באש? למה אתם שואלים שאלות קשות?"
פונדק המחנה
מנגל. צילום ניר כפרי
תחיית המתים. השבוע צחקתי והשתעלתי יומיים בגלל סיפור שקשור לסוג של תחיית מתים גסטרונומית. חברים עפולאים שלי התקשרו ושאלו אם אני ממליץ להם לסעוד, נשבע שאמרו לסעוד, בפונדק המחנה. למה שם?, שאלתי. אמרו שהם בדרך לנתב"ג ואתר מסעדות חדשני המליץ על המסעדה המזרחית הזאת. 'ותיכף תגידו לי שהאתר גם מפרסם כתובת וטלפון ואפשר אפילו להזמין שולחן..?!', שאלתי ותפסתי את הבטן מצחוק מבלי שירגישו. "כן, ודאי. זה בדרך ירושלים 149. יש טלפון ואפשר להזמין שולחן. והם גם מפרסמים את מספרי האוטובוסים שמובילים אותך מצפון, מדרום, ממזרח וממערב עד לפונדק המחנה", אמרו לי ברצינות וכולי כבר שוכב על הרצפה. לך תבאס אותם ותספר שפונדק המחנה זה כבר אייטם ארכיאולוגי שאפילו גחל אחד מהמנגל שלו לא נותר למזכרת.
היה הייתה מסעדה. במקום בו עמד פונדק המחנה ההיסטורי נשאר היום רק אוויר. למען האמת לא ממש "אויר", יען כי כיום יש שם מתקני כושר להורדת שומן. אני בטוח שאף אחד מבאי המתקנים להורדת שומן מיותר, למעט מתעמל מפורסם אחד שעוד רגע נזכיר אותו, אינו יודע ואינו מעלה בדעתו שלפני עשרות שנים עמד במקום הזה פונדק שאליו באו הרבה סועדים שחיפשו רק לאכול שומני בשר. והרבה. ורצוי היה שהשומנים יהיו מבשר לבן, ירחם האל ויציל.
מסעדת האוטובוס. תחילתו של פונדק המחנה הייתה באוטובוס שעמד בסמוך למגרש הכדורגל של בית"ר מחנה יהודה. המגרש עמד בשטח המוניציפאלי של המעברה בסמוך לכביש 40. כדי להגיע למגרש היינו צריכים לעבור את כל כביש הכורכר שליד הצריפים הפיניים, יענו קרוב לצריף של ג'ובאני התימני, ולהגיע לגשר ולמטע הפקאנים. מעבר לצריף עמד גשר מיתרי ברזל חלודים וכאשר חצינו אותו התפללנו שלא ניפול לוואדי השוצף קוצף, ומי שהצליח לחצות בשלום היה צריך עוד לחצות את מטע הפקאנים העסיסי שאף אחד לא ידע מי בעליו ומשם לראות את השחקנים האגדיים של בית"ר: את נקדימון החלוץ סופה, את אורי אוחיון הבלם האגדי, את יגאל שאט הקשר, את האחים משרקי הכסחנים, את משה לוי השוער בגודל מקרר ואחרים. ליד המגרש החליטו אנשים שונים לעשות קופה ולהקים מסעדה על אם הדרך.
עוברים למבנה קבע. מהן להון ויראו בעלי האוטובוס כי טוב ועל כן החליטו לבנות מבנה קבע של מסעדה. וכך קם לו ועמד פונדק המחנה בשיא תפארתו. הפונדק היה די חדשני באופיו. אפילו חוצפן בכפירתו. לא רק שהמסעדה הייתה פתוחה בשבת, לא עלינו, אלא הם גם מינגלו שם בשר בצבע טמא, אעוז ביללה. זה היה כמו להכניס צלם בהיכל. שבת? לבן? בקרית קודש שעריה? וואיי, וואיי. ומי היה אחראי על המינגול? אומן מינגולים בשם מנו. ממנגל כשרוני היה. המסעדה גם החלה בקונספט בידורי מעניין: מידי שבוע היו שם חאפלות על טהרת המוזיקה המזרחית. הופיעו שם כל מיני שמות שניגנו על כל מיני פחים ועשו שם הילולא גדולה. אומרים שאפילו מרגול ויואב יצחק היו שם. ברבות הימים הפך הפונדק למוסד גסטרונומי וזאת עד אשר עלה באש אי שם לפני שני עשורים ודווקא בימים שלפני חג הפסח. יעני סוג של ביעור חמץ. למה עלה באש? למה אתם שואלים שאלות קשות?, אה?!.
אלי מחפוד. הוא היה ילד בן 14 כשהתפלח מבית הכנסת, אחרי תפילת מוסף של שבת, למגרש כדי לראות את האלילים למשפחת משרקי. "הייתי חוצה את הכביש בשושו, נתלה על הגדר וחולם להיות כוכב. הכי אהבתי להביא להם את הכדורים שיצאו לאאוט. אמרתי שיום אחד אני אהיה כמוהם. רצה האל והחלום שלי התגשם בגדול אבל שם הכל התחיל. ממש בקטן", מספר אחד מאגדות הכדורגל של הפועל פתח תקוה, אלי מחפוד. "ומה עם פונדק המחנה?", אני שואל. "וואיי , וואיי, בהתחלה מי היה נכנס לשם בכלל?", הוא משיב. כשאני לוחץ הוא מספר שהוא בא בשערי הפונדק רק כשהיה בגיל 17 וצפונה, יעני כשהיה כבר בוגר. נכנס הרבה להופעות שם. לא שאלתי אותו על בשר בצבע ההוא כי ידוע ידעתי שהוא מעולם לא ייגע באוכל לא כשר. אחרי הכל הוא היה כוכב וסמל כבר בגיל צעיר. ישבנו יחד דקות ארוכות כדי להעלות חוויות על הפונדק של הימים ההם ועוד יותר על המגרש המיתולוגי.
גורדי שחקים. על הפונדק עומד היום מתקן כושר. על מגרש הכדורגל עומדים גורדי שחקים. פה ושם נותרו פיסות של הדשא הירוק ההוא. של המגרש. הם צומחים מידי עונה וגורמים לנו להזיל דמעה. הלך הפונדק, הלך המגרש והלכה המעברה. רק זיכרונות נותרו.
חג חירות שמח לכל העם.
ד"ר שלמה צדוק
"תמיד כשהופענו בארץ ובחו"ל הרגשנו שאנחנו מייצגות את פתח תקוה"
אימפריית המחול
סיגי ניסן צילום זאב שטרן
אתי פולישוק
חגית ויחנסקי
סיגי ניסן
במשך שנים רבות, הוגדרה פתח תקוה כבירת המחול של ישראל ובנות העיר הופיעו כמעט על כל במה, תכנית טלוויזיה, פסטיבל או פסטיגל. וזאת בזכות שלוש מורות למחול מוכשרות להפליא, שגם הקימו כאן את הסטודיו שלהן – סיגי ניסן, אתי פולישוק ושרית אביצור. לאורך השנים הייתה תמיד תחרות ולא תמיד סמויה מי בית הספר הטוב ביותר, למי יש את המופעים הגדולים והמושקעים ביותר, המורות המקצועיות והכי הרבה בנות. באותה תקופה התחרו על התואר אביצור שסגרה את הסטודיו שלה בשנת 2014 בעיר אחרי 35 שנה, פולישוק וניסן. בהמשך הצטרפו רויטל זבולונוב, חגית ויחנסקי ובתי ספר נוספים.
בסוף שנת הלימודים הבאה, יחגוג הסטודיו של אתי פולישוק 40 שנות פעילות. "גידלתי דורות של רקדניות ומעבר לריקוד והמקצועיות שאני מעניקה לבנות, חשוב לי החינוך שלהן, התרבות והערכים שהענקתי ואני מעניקה להם עד היום", היא אומרת. "מאוד חשוב לי שהבנות יגיעו אלי בהנאה ובאהבה, שיהיה להן כיף להגיע ומבחינתי הסטודיו זה סוג של משפחה, אני בקשר טוב גם עם הבנות וגם עם המשפחות שלהן. הבנות יודעות שחשוב לי שהן יצליחו וישקיעו בלימודים, יהיו תלמידות מצטיינות והן גם הפנים של פתח תקווה".
"מאוד היה חשוב לי שהאווירה של בית הספר תהיה אווירה שכיף לבוא אליו", אומרת אביצור. "בחרתי את המורים שיהיה להם קשר טוב עם התלמידים ושתהיה להם שפה עם הילדים. היה חשוב שלי שילדה שמגיעה לסטודיו מגיעה כי כיף לה וזה עושה לה טוב וזה היה המוטו שלי לאורך כל השנים. האווירה תמיד הייתה משפחתית, לא פעם ישר מבית הספר הבנות היו מגיעות ישר אלי, בייחוד בלהקות שזה היה חברויות וקשר מאוד טוב. גם עם האימהות זה היה קשר הדוק מאוד והיום שאני פוגשת בוגרות שלי, הן אומרות שהיה כיף והן זוכרות מהתקופה רק דברים טובים. תמיד כשהופענו בארץ ובחו"ל הרגשנו שאנחנו מייצגות את פתח תקוה".
קולגה נוספת מאותה תקופה היא סיגי ניסן שהסטודיו שלה פעיל גם היום ואפשר לראות לצד התלמידות שלה גם בוגרות שעדיין רוקדות.
מי שהצטרפו מאוחר יותר הן רויטל זבולונוב וחגית ויחנסקי. זבולונוב ו-ויחנסקי החלו לרקוד אצל אתי פולישוק ופתחו את המקום שלהן בשנת 2000. לאורך השנים ציינו שתיהן שהן הגיעו מתוך ההבנה שיש לכולן מקום ובעיקר מתוך אמונה בעצמן וביכולות המקצועיות שלהן.
"זכיתי במורים שאני לא שוכחת עד היום"
בית הספר פיק"א
בית ספר פיקא צילום זאב שטרן
כשמדברים על מקומות מיתולוגיים, אי אפשר להתעלם מבית הספר פיק"א. זה היה בית הספר הראשון החילוני המעורב במושבה. בית הספר פיק"א נוסד בשנת 1885 בתמיכתו של הברון רוטשילד, בהתחלה הוא נקרא 'בית ספר הברון' והיו בו שני חדרים קטנים בבניין ליד בית המרקחת של המושבה, לימים כיכר המייסדים. כשבית הספר גדל בתחילת המאה ה-20 הוא עבר הסמוך לפינת הרחובות רוטשילד ופיק"א, עש שעבר למבנה החדש ברחוב ביל"ו, בו הוא פועל עד היום. בשלב מסוים עלתה האפשרות להעביר למבנה המקורי ברחוב רוטשילד, את מוזיאון הראשונים מקריית המוזיאונים. בהמשך דובר על כך שיקום במקום ארכיון / ספרייה או מוזיאון האוספים שבהם יוצגו האוספים של נתן יונתן, נחצ'ה היימן וסמי פרג'. לאחרונה עלה רעיון להקים במקום מסעדות ובתי קפה לצד השימור. בין בוגרי בית הספר פיק"א מצוים מרים ספקטור בלאו בת ה-92 שלמדה במחזור ל' וחינכה במשך 39 שנה בבית הספר, פרופ' נאוה אפשטיין, פרופ' ישראל פינקלשטיין, עו"ד דני יערי, גברי לוי ז"ל, יואל שר, יואל גבע, אברהם גרנט, נתן יונתן, אייל לחמן, אדי קואז, גילה אלמגור ועוד.
"יש לי זיכרונות מאוד יפים וטובים מבית הספר פיק"א", נזכרת גילה אלמגור, "בית הספר היה בתחילת רחוב רוטשילד והוא היה רחוק מהבית שלי וההליכה והחזרה מבית הספר זה היה הזמן שיכולתי לחלום. בית הספר פיק"א נחשב לבית ספר טוב וזכיתי במורים שאני לא שוכחת עד היום. לדוגמא משה נחשון, הוא לימד אותי בכיתה ח' והיה מחנך נפלא, הוא ואשתו עידית היו מאוד קשובים והיו כמו משפחה עבורי".
אלמגור למדה בפיק"א החל משנת 1945, מכיתה א' ועד כיתה ח', ולאחר מכן עברה להדסים. "המניות שלי תמיד עלו לקראת הצגות וחגיגות בבית הספר והייתי מקבלת תפקידי משחק ושיחה. הייתי תלמידה רגילה למדי והייתה לי חברה בלתי נשכחת, חווה ויסוקר, שהייתי אצלם כמו בת בית. הדברים האלו מחזירים אותי לאנשים נפלאים והזיכרון הטוב שלי מפתח תקווה זה בית הספר פיק"א – אזעקות ומלחמות, הכרזת המדינה, השלג שירד בעיר, הנטייה לראות את הזולת ועוד".
בתי ספר נוספים שהם שם דבר בעיר לאורך שנים הם בית הספר נצח, שבתחילה היה נצח בנים ונצח בנות ובשנים האחרונות הוא בית ספר מעורב, וכמובן בית הספר הס, שמככב בסדרת הפיג'מות מאחר וחלק מהשחקנים למדו בו.
"גם ראש העיר היה עובר במקום להגיד שלום"
גן הנשיא
גן הנשיא צילום זאב שטרן
גן הנשיא, אשר ממוקם בפינת הרחובות רוטשילד וחיים כהן, הוא אחד הגנים הראשונים שהוקמו בפתח תקוה. העבודות על הגן הושלמו במאי 1942 וטקס הפתיחה החגיגי התקיים באוגוסט 1942 בנוכחות מושל המחוז רוברט אדוארד הרולד קרוסבי, ויהודה ראב, ממייסדי פתח תקוה. לאורך השנים שימש את פתח תקווה לאירועים חגיגיים, קבלות פנים ועוד. בתחילה לא ניתן לגן שם והוא נקרא על שם הרחובות הסמוכים. בשנת 1953 הוחלט לקרוא לו על שם נשיא המדינה יצחק בן צבי לרגל הגעתו לעיר לחגיגות ה- 75 שנה. בעת קריאת השם ביקש הנשיא לקרוא לגן "גן הנשיא" על שם כלל הנשיאים בארץ. בשנת 2014 עבר הגן שיפוץ נרחב והותקנו בו מתקני משחקים ופינה לכלבים. במשך שנים רבות גן הנשיא היה מוקד עלייה לרגל בערב יום כיפור. למקום היו מגיעים תושבים מכל רחבי העיר והגן היה נקודת מפגש גם לצעירים וגם למשפחות.
"בילדותי קראנו לו גן הקופים בגלל העצים הרבים בסביבה", נזכר אדי מוכתר, תושב העיר, במאי ומנהל מוזיקלי. "אחרי הצבא, התחלתי לעבוד בלהקת עבר הווה עתיד ובכל שנה ביום כיפור לקראת השעה 21:00 בערב, הייתי הולך ברגל מהעיר עד לגן הנשיא ופוגש שם חברים, חבר'ה מהלהקה והרבה בני נוער. גם ראש העיר היה עובר במקום להגיד שלום והיינו מבלים שם עד השעה 02:00 לפנות בוקר. המון חבר'ה התחברו במקום והפכו לזוגות. מבחינת כולם, זה היה חובה להגיע למקום וזה היה כיף גדול, היינו יושבים על המדרכות ומעבירים חוויות ומשלימים את כל מה שהיה בשנה החולפת. צעירים, חבר'ה עם עגלות ומבוגרים, זה היה מפגש תרבותי לכולם".
"היינו עומדים בצד של הקולנוע ומהצד השני היו עומדים חרדים ודתיים"
קולנוע היכל
קולנוע היכל צילום זאב שטרן
בשנת 1934 הוקם בפתח תקוה הקולנוע המיתולוגי, קולנוע היכל. הקולנוע הפך להיות מוקד בילוי מרכזי לתושבי העיר במשך שנים רבות. הקולנוע הוקם על ידי מועצת הפועלים ותוכנן על ידי האדריכל הישראלי אריה שרון ופעל עם אלף מקומות ישיבה וגג נפתח. הוקרנו בו סרטים, הוצגו בו מופעי בידור, מוזיקה, אופרה, הצגות וכן נוגנו בו קונצרטים. אבל הוא עלה לכותרות בשנת 1984, אז החליט ראש העיר דאז דב תבורי, לשנות את חוק העזר העירוני אשר אסר על פתיחת עסקים בשבת ולפתוח את המקום בערב שבת ובכך פתח את מה שנודע בכל הארץ כמלחמות השבת של פתח תקוה. הסרט הראשון הוקרן ב-21 בפברואר 1984 והרבנים הראשיים של העיר ברוך שמעון סלומון ומשה מלכה, הובילו למקום אלפי דתיים בהפגנה נגד חילול השבת. ההפגנות לא עזרו והסרטים המשיכו להיות מוקרנים מאחר ותבורי טען שיש להיענות לדרישות בני הנוער לבידור בסופי שבוע. לצד זה המשיכו גם ההפגנות והיכל הפך להיות נקודת ציון במאבק בין דתיים לחילוניים בעיר. ההפגנות פסקו במהלך 1987, כשלוש שנים לאחר תחילת המאבק ובבחירות הבאות, תבורי כבר לא זכה בראשות העיר. בתחילת המאה הנוכחית נסגר בית הקולנוע על ידי ההסתדרות ויורם גלובוס שהיו שותפים במבנה, בנימוק שאין הצדקה להחזיק קולנוע קטן כאשר נבנו מתחמים גדולים. מאז עומד המבנה ללא כל שימוש וככל הנראה יהפוך באחד הימים למיזם נדל"ני.
"כשהתחילו ההפגנות, הבת שלי הייתה ילדה קטנה והיא הפגינה יחד איתי באותה תקופה", מספרת מוניקה כהן, "בכל יום שישי זה היה סוג של בילוי, היינו מגיעים למרכז העיר, היינו עומדים בצד של הקולנוע ומהצד השני היו עומדים חרדים ודתיים שחלקם היו מגיעים מבני ברק. היינו עומדים עם שלטים כל זמן הסרט", מוסיפה כהן שבאותה תקופה הייתה פעילה בתנועת רץ. "התחלתי להקים את סניף פתח תקווה ובעקבות הפעילות של הקולנוע הקמנו את הסניף בעיר יחד עם זהבה גלאון ואברהם פלד". כהן מסבירה שבשנים האחרונות נמצא הקולנוע ברשימת השימור העירונית. "הוא היה אחד מבין בתי הקולנוע הראשונים שנבנו, כמו קרן בבאר שבע וקולנוע עמל בכפר סבא", היא אומרת ומציינת שכבר 15 שנה רוצים להרוס אותו. "אני נלחמת בשיניים שלא יהרסו אותו ושהוא יישמר. הקולנוע היה פתוח, היו בו המון מופעים וזמרים וגם בן גוריון נאם פה ואסור שהוא ייהרס".
לפני שלושה חודשים הוקמה קבוצת הפייסבוק ל'הציל את קולנוע היכל פתח תקווה', מתוך הרצון לשמר את המקום ולמנוע את הריסתו ובניית בניין מגורים במקום. "המטרה של הקבוצה היא להגן על הנכס של קולנוע היכל ולאחר מכן לשחזרו מחדש ולהפעיל אותו", אומר שחר נעמני בן ה-29 שמנהל את הדף. "החלום שלנו שהוא יפתח מחדש כקולנוע מסחרי וחדיש וגם מרכז תרבות".
"סמל שלעולם לא יימחק"
מגרש הפועל פתח תקוה
ניסים קלדרון ביציעי המגרש ברחוב אברבנל
ותיקי אוהדי הפועל זוכרים היטב את המגרש ברחוב אברבנל שמכונה עד היום "מגרש האליפויות". בשנת 1939 נפרדה אגודת הפועל פתח תקוה ממגרשה הביתי במשק הפועלות ליד בית הספר "הס" וחכרה תמורת 80 לירות ארץ ישראליות שטח בן 14 דונם שתחילתו בפרדס שנעקר ובהמשכו גודלו ירקות על ידי בעלי המגרש, משפחת קוסובסקי. עבודות הבנייה נעשו בהתנדבות על ידי חברי אגודת הפועל בהשגחתו של ותיק פעיליה, שמואל קלדרון ז"ל. בהמשך נבנו סביב המגרש חומות וטריבונות, כאשר "הטריבונה הקטנה" הפכה לסמל האוהדים. כמו כן נוספו מגרש כדורסל, בריכת שחייה ומסלולי אתלטיקה. במגרש ההיסטורי זכתה הפועל בשש אליפויות, גביע המדינה וגביע העצמאות וביססה את מעמדה כמועדון המפואר בארץ באותה תקופה.
"כל האוהדים זוכרים את הטריבונה הקטנה ובמגרש גדלו כל אושיות הכדורגל של הפועל פתח תקוה", מספר היסטוריון הקבוצה, ניסים קלדרון, ששיחק אז במחלקת הנוער. "בשבילנו אברבנל זה סמל שלעולם לא יימחק מהזיכרון של דור הוותיקים. קמים כל שבת בבוקר לבריכה ולאחר מכן פונו אחרוני המתרחצים לטובת השחקנים וכולם ישבו לראות את משחקי מחלקת הנוער". לדברי קלדרון, אותו מגרש יכול היה להכיל כ-3,000 מקומות, אבל העובדה הזו לא עצרה בעד אוהדי הפועל. "בדרבי של קבוצות הנוער והבוגרים היו אולי 5,000 צופים", הוא נזכר. "אי אפשר היה להכניס סיכה. עמדו על מכוניות, משאיות ולא התביישו גם לטפס על העצים". אגב, לעבר חצר ביתו של השוער משה ליבר, ששכן בדיוק מאחורי השער הצפוני, התעופפו לא פעם עשרות כדורים שהוחרמו על ידי האוהדים שטיפסו על הגדרות. קלדרון זוכר עד היום את ראש הזהב, נחום סטלמך ז"ל, עומד על הגדר ומבקש את הכדור בחזרה. גם על משחקי חוץ לא הרשו לעצמם אוהדי הפועל לוותר ויצאו אליהם לא פעם ישובים על ספסלים בירכתי המשאית של גרשון הנהג, סמל מקומי באותם ימים. סיפור בלתי נשכח התרחש בדרך למשחק חוץ בחדרה, כשגרשון הגיע לחדרה ונתקל בכיכר חדשה בכניסה לעיר. באווירת השירים והצופרים עשה הנהג סיבוב שלם בכיכר וחזר לפתח תקוה. "אף אחד לא שם לב לטעות", צוחק קלדרון, "זה המשחק היחיד בו כל אוהדי הפועל הפסידו את המחצית הראשונה".
"אז הייתה אווירה, מה שהיום כבר אין"
מגרש מכבי אבשלום פתח תקוה
עמי פאן במגרש ברחוב שטמפפר
אי שם בשנת 1928 נרכש המגרש ברחוב שטמפפר שיועד לפעילויות ספורט. זמן לא רב לאחר מכן סומן כמגרש כדורגל ונשתל בו דשא – מגרש הכדורגל הראשון בארץ בו שיחקו כדורגל על דשא. במקום שיחקה גם קבוצת הכדוריד של מכבי פתח תקוה ובפאתי המגרש הוקם גם מגרש כדורסל, בו שיחקו קבוצות הגברים והנשים של המועדון. לימים הוקם במתחם מבנה בין שתי קומות – בעליונה הייתה תנועת הנוער מכבי צעיר ובתחתונה אולם קולנוע "סטודיו" שבמרכזו עמוד בטון שהחזיק את המבנה. "כשנגמר הסרט תמיד ידענו בחבר'ה מי ישב מאחורי העמוד כי הוא יצא כשכל גופו נוטה שמאלה או ימינה לאחר שנשען כדי לראות", נזכר מנהל מכבי פתח תקוה, עמי פאן.
בצד הצפוני של המגרש מוקמה בריכת השחייה של מכבי, אליה היה צמוד קיוסק 'באום' בו קנו כולם את הגזוז המפורסם בטעם פטל או לימון. בצד הדרומי, סמוך לחומה, על הכביש הראשי בשטמפפר, היה קיוסק נוסף שנקרא 'הלל'. "כשהיינו חוזרים ממשחק חוץ בו ניצחנו הצ'ופר היה בקבוק טמפו אורנג'דה לכל שחקן אצל הלל", אומר פאן. בשני צדי המגרש נבנו יציעי עץ ומה שניתן לכנות "יציע הכבוד" בדמות שלושה ספסלים, מוקם על גג הקיוסק של באום. מתחת לאותו יציע נבנו חדרי ההלבשה. פאן זוכר אירוע קשה בו אוהד שקפץ משמחה תפס בחוט חשמל ובתגובה דודו של חלוץ מכבי אורי פלד דפק על גופו באמצעות אחד מספסלי העץ וכך שחרר את אחיזתו והציל אותו ממכת חשמל.
"בגיל 6 נסעתי עם אבי באחד מימי שישי ועברנו ליד המגרש. כשראיתי ילדים משחקים ביקשתי ממנו לרדת", משחזר פאן את תחילת דרכו בענף. "כנראה היה שם אימון ואחד המאמנים שאל אותי אם אני רוצה לשחק. היו לי נעלי התעמלות ועניתי בחיוב. ככה התחלתי לשחק כדורגל". משחק גדול במיוחד הוא לא זוכר, אבל בהחלט לא שוכח מה היה חשוב מסביב. "כולנו חיכינו למשחק כל השבת ובמשחקי בית המגרש היה מפוצץ ביותר מאלף איש. אז הייתה אווירה, מה שהיום כבר אין".
"התרנגולת קפצה על מישיש"
אצטדיון האורווה
היציע המערבי באורווה צילום זאב שטרן
האצטדיון ברחוב אבשלום גיסין ששימש כמגרשן הביתי של מכבי והפועל פתח תקוה הכיל כ-7,000 מקומות ונבנה בשנת 1967 בכספם של אנשי מפא"י הפתח תקוואים, ותיקי ההסתדרות ואנשי פלוגת הסדרן. הוא היה איצטדיונה של הפועל, שלימים גם מכבי השתמשה בו, במשך שנים רבות נחשב לאחד מהמתקדמים בארץ, אבל נותר מאחור עם השנים וזכה לכינוי הלא מחמיא האורווה.
ב-23 באוקטובר 1967 נחנך האצטדיון במשחק ידידות בין הפועל למכבי חיפה וימים לאחר מכן שוחק באצטדיון משחק הליגה הראשון, בו הביסה הפועל 1:4 את הפועל חיפה. איש העסקים מאיר שמיר, שהיה בזמנו הבעלים של הפועל, רכש עם שותפים את שטח האצטדיון ומגרשי האימונים הסמוכים לו ביוני 1997 ושנים לאחר מכן, עם הריסת האצטדיון, הוקמו עליו מאות יחידות דיור בפרויקט רווחי במיוחד. עונת 2009/10 הייתה האחרונה בה שיחקו כדורגל באורווה ובתחילת יוני 2010 הושלמו עבודות ההריסה באצטדיון. העסקה מצויה עד עתה בהליך משפטי אותו מנהלים נגד שמיר מפרקי הפועל, עורכי הדין ליאור דגן ועמית פינס.
אחד השחקנים שזוכר כל רגע באורווה – מהיציעים ועד הימים בהם כיכב על כר הדשא הוא שחקן העבר של הפועל, בני קוזושווילי. "אנשים לא יודעים שמתחת לשער 4 הסתובבו כל הזמן תרנגולות", נזכר קוזו. "פעם ירון כהן ששיחק אצלנו החביא לכרמלו מישיש תרנגולת בארון. כל יום הוא היה מחביא לו שם משהו אחר, כולל תחתונים של בחורות. התרנגולת קפצה על מישיש, היה בלגן וזה הגיע למכות. כשגיא לוי בא לברר על מה המהומה מישיש ענה לו: 'ירון פוט מי קוקוריקו'. היו קטעים".
כילד היה קוזו מתפלח ליציעי האורווה דרך החורים של הקופות המרובעות. "אז לא היה לי כסף לקנות כרטיס והייתה לנו שיטה להתפלח", הוא מספר. "מכניסים יד אחת פנימה כמו שמוציאים תינוק, אחר כך הראש והכתפיים ומישהו שעומד בחוץ מרים אותך ודוחף אותך פנימה. ככה הייתי נכנס לראות את האלילים שלי, ששיחקו אז בליגה השנייה". כשהיה ילד שימש כמחזיר כדורים ושבוע לפני שעלה לבוגרים בגיל 16 וחצי, עוד צפה קוזו בקבוצתו כאוהד ביציע עם דגלים שעליהם התנוססו שמות השחקנים עמם אוטוטו ישחק. הקהל הכיר אותו ממשחקי הנוער, מה שהקל על תהליך ההתאקלמות. ב-1984 זכה באליפות עם קבוצת הנוער והחגיגות באורווה כללו הקפת אליפות עם דגל הלאום. "אז לא היה דגל של הפועל. פעם הייתה קבוצה בלי דגלים, היום יש דגלים אבל אין קבוצה", הוסיף חצי בצחוק וחצי ברצינות. את האווירה במשחקי הצמרת ובמסגרת האירופית הוא כמובן לא ישכח לעולם. "האצטדיון היה מפוצץ ב-7,000 איש ואנשים עוד טיפסו על גבעות החול מאחורי השערים", אומר קוזו ומשחזר את המשחק ההיסטורי מול ויילה הדנית בגביע אופ"א, בו בישל את שער הניצחון למוטי קקון. "בנו יציעים זמניים ולדעתי היו קרוב לרבבת צופים באצטדיון. זה המשחק שבו נכחו הכי הרבה אנשים באורווה, לא היה מקום להכניס סיכה ואני בטוח שנכנסו הרבה יותר מהמותר".
"היינו אלופים בכל הענפים"
בית הפועל
דחפורים הורסים את בית הפועל. צילום רמי לוי
כשמדברים על מקום ספורטיבי שהפך למותג בעיר, אצל רבים מתושבי פתח תקוה יעלה קודם כל בית הפועל ברחוב וולפסון. הבית של אגודת הפועל פתח תקוה על שלל ענפיה הצמיח דור שלם של ספורטאים מובילים בכל ענפי הספורט, כולל רבים מהאנשים ששלטו באיגודי הספורט השונים. לפני כשנה וחצי נהרס המקום, ובמקומו ייבנה בניין מגורים. הבית של אגודת הפאר מפתח תקוה הוקם בשנות השישים, עם הזכייה החמישית ברציפות באליפות הכדורגל והשישית בסך הכל. הוא היה מעין התגשמות חלום של פעילי המועדון, שלקחו את המשימה בשתי ידיים ובנו אגודה ששלטה במרבית ענפי הספורט בישראל. הדמות הדומיננטית במקום היה מזכיר הפועל המיתולוגי, אורי קרני ז"ל, אשר ניהל את המקום ואת האגודה כולה ביד רמה.
"אברם גרנט ואני התחלנו את דרכנו באגודה בבית הפועל", מספר איז'ו ויינר, שפעיל במשך שנים רבות בהנהלת המועדון, עד היום. "בית הפועל היה שוקק חיים, כל הענפים התכנסו תחת המקום הזה. הייתה קבוצה אדירה בכדוריד, מחלקה מדהימה בהתעמלות, קבוצת בלתי מנוצחת בטניס שולחן והרשימה עוד ארוכה. אני ממש נזכר איך היינו נכנסים ימינה, עוברים את חני המזכירה, חדר על ידה ישב אורי קרני האגדי, כשבפנים היו שתי כספות ענקיות עם כל הרובים והאקדחים. בסוף המסדרון היה המטווח. אני נזכר בזה וזה עושה לי צמרמורת".
"היינו יורדים במדרגות, ואז היה את אולם ההתעמלות של גדולי הדור. היה ארון גביעים ענק עם כל הענפים, היה גם אולם ג'ודו, מחסן של הכדוריד, ששוחק בזמנו על בלטות בחוץ ומאות ילדים ושחקני כדורגל שנמצאים במקום. האגודה הזו הייתה הראשונה בכל דבר בארץ. היינו אלופים בכל הענפים".
"הריסת הפרדסים הייתה טעות ענקית"
הפרדסים של כפר גנים
קטיף תפוזים בפרדס של קרול בפתח תקוה. צילום הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני
מאז ימי המושבה היו בשטח שנמצא כיום כפר גנים ג' פרדסים של פירות הדר, ששימשו במשך שנים לטובת גידול ומכירה. במהלך השנים, וכאשר פתח תקווה צמחה, הפרדסים נשמרו, והיוו חלק מחיי התושבים בסביבה, והם זכורים לתושבים רבים בעיר שהתגוררו באזור גם כנוף ייחודי, וגם כמקום בו נערכו פעילויות חברתיות שונות, כמו מדורות ל"ג בעומר.
"אני נולדתי בכפר גנים, 80 מאחוז מהחיים שלי ביליתי בפרדסים האלו", מספר צביקה שטרן. "כל שבת היו מגיעות משפחות מהאזור לטייל שם. עד גיל 20 פלוס הייתי כל שבת מטייל עם ההורים שלי שם. בילדות היינו כל שנה עושים שם מדורות. למדתי בבית ספר יבנה, ובשנות ה-80 צמוד לבית הספר היו פרדסים וראינו אותם מהחלון. הגדר גבלה בפרדס ומהבית ספר היינו הולכים ישר לפרדס. היינו קוטפים פרחים ואוכלים חמציצים. בתנועת הנוער עזרא היינו כל שנה עושים בקיץ מדורה. ובלב הפרדס היה מבנה שהיינו קוראים לו חרבה. אני בנימה אישית אמרתי ואני עדיין אומר זאת, שהריסת הפרדס ובניית שכונת כפר גנים ג' שאני חי בא, היא טעות ענקית. הורידו את הפרדסים רק בגלל בצע כסף של בעלי הקרקעות. אלו היו פרדסים של עשרות קילומטרים רבועים ועד גבעת שמואל. אני חושב על הפרדסים היום ועצוב לי".
"הוא היה עובר בכל מיני נקודות בעיר עם האופניים שלו ומוכר פלאפל"
הפלאפלים הגדולים
פלאפל מרדכי . צילום : משה לוי
מגזין מקומות. פלאפל חתוכה צילום זאב שטרן
בפתח תקווה היו במהלך השנים ועדיין יש מספר דוכני פלאפל שהפכו למיתולוגיים, כל אחד מהם במקום אחר בעיר, ובמהלך השנים מצאו רבים מתושבי העיר את עצמם אוכלים ונהנים בדוכנים אלו. כך למשל ניתן לציין את פלאפל חתוכה ברחוב ההסתדרות, פלאפל מרדכי ברחוב חיים עוזר, פלאפל אלי ברחוב מוהליבר, פלאפל חוכמה ברחוב יצחק שדה, פלאפל גוזל וציונה ברחוב המכבים, פלאפל גלעדי ברחוב הנביאים ועוד. יש לציין כי במרבית המקומות הדורות התחלפו, והיום הילדים מנהלים את העסק במקום המקימים שחלקם כבר הלכו לעולמם, אבל השאירו אחריהם מסורת מפוארת.
אייל טייבי, תושב העיר מאז ומעולם, מספר על הזיכרונות שלו מהפלאפל האהוב עליו כילד: "אני עוד כילד זוכר יותר מכל את פלאפל גוזל וציונה", הוא אומר, "אני זוכר אותו עוד כשהוא היה מוכר פלאפל בתלת אופן, והרבה לפני שהוא עבר למקומות קבע. הוא היה עובר בכל מיני נקודות בעיר עם האופניים שלו ומוכר פלאפל. כילד גדלתי בשכונה פג'ה ואני זוכר את התקופה היא שהיינו קובעים ליד הפלאפל שלו, כי זה היה מעין מקום מפגש. אז לא היו פלאפונים ולא מקומות בילוי כמו יכין סנטר, ולכן כאשר רצינו לצאת היינו קובעים לידו. עם השנים הוא עבר לכל מיני מקומות, כמו למשל לגיסין או לרחוב המכבים, והביא את הבשורה של פלאפל ושקשוקה בתוך לחם, וזה הפך אותו למותג בכל הארץ. למען האמת, אני מאוד מתגעגע לתקופה ההיא".
"כולם היו באים למרכז העיר"
בית הכנסת הגדול ורחוב חובבי ציון
בית הכנסת הגדול צילום זאב שטרן
בשנות ה-80 וה-90 מרכז העיר היה הלב הפועם של פתח תקווה. הוא היה מרכז בילוי וקניות, והרחוב הראשי שלו היה חובבי ציון, שמתחיל בחיבור עם רוטשילד ומסתיים בגן המייסדים. הרחוב היה תוסס, היו בו חנויות בגדים ונעליים, חנויות חשמל, מסעדות ובעיקר הרבה יותר תושבים שבאו לבלות. ילדי אותן שנים זוכרים את הבילוי שלהם במקום, שמאז הוחלף בקניונים ומרכזי קניות בתוך השכונות.
בין החנויות והמרכז של העיר פעל המקום הכי חשוב והכי מרשים – בית הכנסת הגדול, שנבנה בשנת 1890 הודות לתרומה של משפחת רוטשילד. בית הכנסת הפך למרכז המושבה, ובמרוצה שנים שופץ מספר פעמים, כולל בימים אלו בהם בית הכנסת עובר שיפוץ ושימור.
יש סיבות רבות לשנויים שגרמו לדעיכה של מרכז העיר, החל מהקניונים הגדולים עם החנויות היוקרתיות והמותגים, דרך קשיי חניה וההגעה למרכז העיר מהשכונות שבנו רחוב משם ובעיקר הזנחה של מרכז העיר שהפכה למוקד מגורים לשוהים בלתי חוקיים. כל אלו גרמו לכך שהיום מרכז העיר הוא כבר לא המקום שרבים מתושבי העיר זוכרים.
יעקב אליקמל, בעל חנות צעצועים וכלי בית ברחוב חובבי ציון, זוכר היטב את התקופה. "אני פה כבר 32 שנה, ואני מוכר צעצועים וכלי בית, ברחוב חובבי ציון 18", הוא אומר, "בתקופה ההיא אולי לא היו יותר חנויות מאשר מה שיש היום, אבל המציאות השתנתה. אז לא היו הרבה מרכזי קניות וקניונים, ולכן כולם היו באים למרכז העיר ולרחוב חובבי ציון, זה היה רחוב הקניות של פתח תקוה. ככה גם היה בערים אחרות, היה רחוב מרכזי. אנשים ממש היו יוצאים לבלות פה. היו גם מסעדות ובתי קפה. בהמשך הרחוב היה את גן המייסדים, שם היו מגיעים אנשים לשבת ולבלות. היום כבר מרכז העיר השתנה, והמציאות בעולם בכלל השתנתה. אנשים עוד מגיעים אבל פחות, כי יש מרכזים מסחריים. בתקופה של לפני 30 שנה הייתה אווירה אחרת ואנשים אחרים. אם אני מתגעגע? כן ולא. למרות התקופות השונות, חלק מהלקוחות נשמרים, הרחוב עבר שינוי, והוא הרבה יותר ישן ומוזנח, וזאת לצד הבניה של מרכזי קניות וקניונים. לצערי במרכז העיר כבר גם אין אינטרנט ולא חניה, וזה גם משפיע".
"בערב היינו מגיעים לכיכר, זה היה הבילוי שלנו"
כיכר המייסדים
כיכר המייסדים צילום זאב שטרן
כיכר המייסדים הייתה המרכז של מרכז העיר בימיו היפים, והיא מהווה את השטח שמחבר את רחובות חובבי ציון, ההגנה, חיים עוזר ובר כוכבא. בעבר היה נהוג לראות בה אנשים שיושבים בה כחלק מטיול במרכז העיר, לימים הפכה למוזנחת, ואף זכתה לא פעם לכינוי כיכר המיואשים.
הכיכר נקראת על שמם של מייסדי פתח תקווה, והבתים הראשונים של המושבה נבנו מסביב לכיכר. לא רחוק מהכיכר נמצא בית הכנסת הגדול, שהא זכר לימי המושבה, כמו גם בתים בעל חשיבות היסטורית.
אריק נדב, תושב ותיק בעיר שגדל בשעריה, מספר על הימים היפים של הכיכר: "היינו מגיעים משעריה לכיכר המייסדים", הוא נזכר, "למדנו בבית נצח יהודה שזה במרכז העיר. בשעות הערב היינו מגיעים כל החברים לכיכר, וזה היה הבילוי שלנו. היינו יושבים שם, ואני זוכר שהיו שם מלא אנשים. ליד גם היו מוכרים כרטיסים לאוטובוסים, ואני זוכר שעמדו ומכרו שם כרטיסים בלילה עם עששית. אני זוכר את המקום הומה אדם ולנו זה היה מקום מפגש לנוער. זה זיכרון מאוד יפה עבורנו. תמיד קראו למקום כיכר המיואשים, זה מה שאני זוכר, כי כל המיואשים היו יושבים שם. זו הייתה בדיחה שהצליחה. זה היה חלק מהבילוי של מרכז העיר".
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
מוכתר חברי
בגן הנשיא היה כלוב של קופים לכן הוא ניקרא גן הקופים
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
איזו כתבה מרגשת.
תודה לכם.
מוני
יורדים לעיר למושבה לפלאפל של השמן (פינת המדרכוב)