דורון רונן הוא בן 50, אב לשישה ילדים, עובד כעורך ספרים ובמקביל לומד בכולל. הוא מתגורר בשכונת גני הדר בעיר. רונן מספר על תהליך החזרה שלו בתשובה, שהחל במהלך הלימודים בבית הספר, נמשך בצבא ולאחר מכן בישיבה שבה למד, אז כבר הפך לחרדי לכל דבר. "תהליך החזרה שלי בתשובה החל למעשה לאחר בר המצווה שלי. במהלך הלימודים אצל הרב לקראת בר המצווה, הוא לימד אותי את מה שצריך לבר מצווה, ומשם המשכתי ללמוד את כל המוטיביים היהודיים. מצא חן בעיני בית הכנסת וזה חיבר אותי לשורשים של העם היהודי, זה פשוט חיבר אותי לעבר שלי וכך גם להווה ולעתיד".
הוא מספר על כך שלמד בבתי ספר חילוניים בעיר. "אני גדלתי כילד חילוני. למדתי ביסודי ביד לבנים ובפיק"א ובחטיבה למדתי באחד העם. בתיכון למדתי בעמל א'. בהתחלה לא הגדרתי את עצמי דתי, אך רציתי לשמור על כמה נקודות זהות יהודיות. לא רציתי להשתייך למגזר מסוים, אלא לקבל על עצמי כמה מנהגים ששייכים לעם שלי, וככה אני אוכל קודם כל להגדיר את עצמי כיהודי. לכן בחרתי לעצמי כמה סממנים כמו שמירת כשרות. הקפדתי לאכול רק במקומות כשרים ולהימנע מאכילת בשר וחלב. מעבר לכך, גם הנחתי תפילין שזה אות של העם היהודי. אז עוד לא עשיתי הרבה מעבר לכך. זה הספיק לי כדי להגדיר את עצמי כיהודי".
כיפה הוא התחיל לחבוש רק כשהיה בצבא. "הסיבה ששמתי בצבא כיפה היא לא כי חשבתי שזה חשוב, אלא כי היות ושמרתי על התפילות והנחת תפילין, ואם לא רואים אותך כדתי, היו יכולים לחשוב שאתה מתפלל רק כדי להתחמק ממסדר או משהו כזה", הוא מסביר. "לכן הייתי צריך לשים כיפה, ואז הכיפה נשארה ולא ירדה יותר. אחרי הצבא, ובמהלך הלימודים שלי בבר אילן, למדתי במקביל בישיבת נתיבות עולם בבני ברק, וזאת לאחר שרב הישיבה אמר לי לא להימנע מלימודים אקדמאים. למדתי בבר אילן מדעי המחשב ופיזיקה. בישיבה למדו בעיקר חוזרים בתשובה שלבשו מה שרק רצו והיו כאלו שבאו עם קוקו ועגילים, ולא הייתי צריך לשנות את הלבוש שלי. במהלך הלימודים שלי הכרתי את אשתי, ואמרתי שאני אתחיל להתלבש בסגנון חרדי יותר. מאז הפכתי להיות חרדי גם בלבוש וגם באורח החיים. למרות השוני בין חוזרים בתשובה לחרדים מבית בחברה שלנו, לא נתקלתי בבעיות בגלל שאני חוזר בתשובה. זה לא אומר שאין בעיות כאלו, פשוט המנטליות שלי היא חרדית לחלוטין, ואני פשוט מתנהג כמו חרדי לכל דבר, וכך גם הילדים שלי, ולכן פחות מודעים לעבר שלי".
עם זאת, החזרה בתשובה יוצרת גם קושי. "מה שחסר לי זה האחדות המשפחתית. ברגע שאתה חי כמו חרדי, אז הצד המשפחתי שלי, שכולל את שתי אחיותיי החילוניות, זה קצת מרתיע אותן מכל הבחינות, ולכן הן לא שומרות על קשר כמו פעם. זה חבל לי. אני מנסה כל פעם להתקרב אליהן אך יש מגבלות, והילדים שלנו לא מדברים את אותה שפה משותפת. זה גם יותר קשה להן לבוא לאזור שלי ולי קשה לבוא אליהן כי אין אצלן כשרות. בשנה האחרונה מצאנו נוסחה להתקרב אחד לשני, נסענו למקום שיש בו פארק, אנחנו הבאנו את האוכל ואחיותיי הביאו את המנגל, וככה וכך נוצרה אחדות משפחתית. הן הבינו שהשד לא כל כך נורא".
לקראת החגים, הוא מספר על התקופה הזו כאדם דתי אל מול ילד חילוני, ואיך המשמעויות משתנות. "שאלתי השבוע נהג מונית איך הוא מתכונן לראש השנה, והוא אמר שהוא מוכן לחגים, וציין שקנה ראש של כבש ושהוא הולך להגיד עליו שנהיה לראש ולא לזנב. בסופו של דבר ראש השנה מבחינת ההשקפה היהודית, זה יום דין שבו נחרצים דיני האנשים, וכאשר אדם חושב רק על החג מבחינת מאכלים, הוא מפספס את הנקודה העיקרית. צריך לשמוח שיש יום כזה, אך מצד שני לחשוש מדינך. לכן בעולם שלי לא מתנהגים בקלות דעת, ומתרכזים יותר בתשובה ומתעסקים בפחות דברים שהתעסקו בהם במשך שנה. משתדלים למחול אחד לשני כי הם חרדים ליום השנה. כאשר הייתי חילוני ראש השנה היה יום הולדת, אך כאשר מתקרבים יותר ומבינים את השורשיים של החג, מבינים שזה לא יום פשוט בכלל".
