ביום חמישי שעבר הסתיים קורס קק"צ אחוד, קורס קצינים של כל חילות החי"ר. בין המסיימים נמצא גם ו', חייל בדובדבן, בן 22 מפתח תקוה. ו' עלה מאתיופיה לישראל בגיל שבע. בתחילה התגוררה המשפחה במרכז הקליטה בבית אל ליד ירושלים, ושנתיים לאחר מכן, כאשר ו' היה בן תשע, עברה המשפחה לפתח תקווה.
הוא למד בבית הספר נר עציון והיה בשכבה האחרונה לפני שבית הספר נסגר. לאחר מכן למד בישיבה התיכונית אמי"ת אלירז ושם הרחיב אלקטרוניקה. בהמשך עשה מכינה בחצור הגלילית. החלום שלו היה לשרת בגדוד 202 בצנחנים כמו אחיו הגדול, אך הגיבוש לדובדבן, שינה את התוכניות.
ו' עבר את הגיבוש, עשה קורס מ"כים, וגם עכשיו, אחרי קורס קצינים הוא ממשיך לשאוף ולהסתכל קדימה. "לישראל עלינו מאתיופיה בשנת 2005", הוא מספר. "גרנו באחד הכפרים ושנה לפני העלייה עברנו לאדיס אבבה. המשפחה שלי הייתה מעוכבת עלייה, אני לא בדיוק יודע מה הסיבה, אבל אני כן זוכר שכולם מסביבנו עלו לישראל ורק אנחנו נשארנו וחיכינו. אני פחות זוכר את החיים באתיופיה, אני זוכר שהתגוררנו באחד הכפרים, היינו בעיקר משפחה מסביב, יהודים והיו קצת מוסלמים. היום במחשבה לאחור, מאוד נהניתי בכפר, הייתה לי ילדות מאושרת ולא הכרתי שום דבר אחר. היינו לומדים בבוקר ובצהריים ואני זוכר שבית הספר היה רחוק מהבית והייתה הליכה מאוד ארוכה כל בוקר. לקראת העלייה הייתה התרגשות מאוד גדולה, רצינו להיפגש עם כל המשפחה שכבר עלתה לישראל. ואז הגענו לאדיס אבבה ופתאום הבנו שאנחנו מתעכבים, כולם עולים לפנינו ואנחנו נשארים, כך במשך שנה שלמה. מצד שני, פתאום הגענו לעיר הגדולה מהכפר והיה כיף להסתובב בה, פתאום היו מסעדות ומקום שלא הכרנו".
באדיס אבבה התגורר ו' יחד עם הוריו ועוד שני אחיו. רגע לפני העלייה נולד אח נוסף והאח החמישי כבר נולד בישראל. "התגוררנו במרכז הקליטה בבית אל ליד ירושלים במשך שנתיים ועברנו לפתח תקווה לשכונת יוספטל. המעבר לפתח תקווה היה בעיקר בגלל המשפחה. ההורים שלי רצו להתגורר ליד אנשים שהם כבר מכירים, בגיל הזה מפחדים משינויים גדולים ולכן הם קנו בית לידם".
איך הייתה הילדות בפתח תקוה?
"בסך הכול הייתה לי ילדות טובה. אני מתגורר בשכונה שמרבית התושבים בה הם ממשפחות שעלו מאתיופיה. בהתחלה כשעלינו לישראל, היה לי קשה לדבר עברית ולקח לי זמן עד שהשתלבתי. גם מי שעלה לישראל לפני, העברית שלו לא הייתה הכי טובה כי בשכונה כולם דיברו אמהרית ולכן לקח לנו זמן עד שלמדנו עברית, שאותה למדתי בעיקר בבית הספר. אני למדתי בבית הספר נר עציון, היינו השנה האחרונה שלמה בנר עציון ומשם המשכתי לחטיבת ולתיכון ישיבת אמית אלירז".
מה שהיה בבית ספר נר עציון עורר סערה גדולה ובצדק. איך ללמוד שם?
"כל התלמידים היו מהקהילה האתיופית ולי זה היה מאוד רגיל, מבחינתנו זה לא היה משונה, כי זה מה שהכרנו. בתור ילד לא הבנתי על מה עושים רעש והרגשתי מאוד מוזר כשסגרו את בית הספר, לא הבנתי למה עושים את זה, כי מאוד נהניתי ללמוד שם והיו לי שם חברים טובים. שגדלתי יותר, הדברים יותר התבהרו והבנתי שזה היה בית ספר רק לקהילה שלנו ושזה לא היה נכון. דווקא כשהגעתי לחטיבה ולתיכון, הרגשתי מיעוט. כי עד אז למדנו בכיתה רק של אתיופים ופתאום אתה לומד עם עוד ארבעה אתיופים בלבד והשאר ישראלים וזה היה מאוד מוזר, זה לא פשוט לילד וזה לא החבר'ה שאתה רגיל אליהם ומסתובב איתם, אבל מהר מאוד התחברנו אחד עם השני וכול החבורות התערבבו אחד עם השני".
איך השתלבו הוריך בארץ?
"להורים להבדיל מאיתנו הילדים, היה הרבה יותר קשה ועדיין קשה להם, במיוחד עם העברית. רק אני ואחי הגדול מדברים אמהרית ושאר האחים מדברים רק עברית. מההתחלה אחי הגדול ואני עזרנו להורים בשילוב בארץ, אחי עזר להם בקשר עם המוסדות ועד היום כשיש להם משהו מול מוסד ממשלתי, אני עוזר להם. אבא שלי התחיל לדבר עברית תקינה, אמא שלי עדיין מנסה, אבל יותר קשה לה, בעיקר, כי היא פחות צריכה את השפה".
"דווקא כשהגעתי לחטיבה ולתיכון, הרגשתי מיעוט. כי עד אז למדנו בכיתה רק של אתיופים ופתאום אתה לומד עם עוד ארבעה אתיופים בלבד והשאר ישראלים וזה היה מאוד מוזר, זה לא פשוט לילד"
מהרגע ש-ו' התחיל ללמוד בישיבת אמ"ית אלירז, היה ברור לו שהוא הולך לשירות קרבי משמעותי. "בכיתה ט' הצטרפתי לתנועת 'אחרי' ומשם ידעתי שאני הולך להיות קרבי, ולא משנה איפה", הוא מציין. "כשהייתי בכיתה י"א אחי הגדול שירת בצנחנים בגדוד 202 ומבחינתי, החלום שלי היה לשרת באותו גדוד כמו שלו. בכיתה י"ב הייתה לנו בבית הספר שיחה עם מרים פרץ, שהישיבה קרויה על שם בנה אלירז שנהרג בצבא והיא סיפרה לנו במפגש על השליחות של הבנים שלה, על כך שלמרות שהיא שכלה שני בנים, היא שלחה את הבן השלישי לצבא. במפגש היא הקריאה לנו שני משפטים שהבנים שלה אלירז ואוריאל כתבו, משפטים שמלווים אותי עד היום ונמצאים אצלי בחוגר. אלירז כתב על האדמה שהוא דורך עליה, שאם עושים משהו צריך לעשות אותו עד הסוף, לאהוב עד הסוף, להיות חבר עד הסוף ואם אתה קרבי, לעשות את זה עד הסוף. אוריאל כתב על כך שעם כל הקוצים והצמחים שנכנסו לו לגוף, הוא יכול היה להקים ערוגה וזה גרם לו להבין שלא משנה כמה אתה סובל, אם אתה עושה מה שאתה אוהב. אחרי המפגש ידעתי שאני חייב לעשות שירות צבאי משמעותי ולכן החלטתי ללכת לעשות מכינה ולהתכונן לצבא כמו שצריך".
ו' בדק מספר מכינות ולבסוף החליט ללכת למכינה בחצור הגלילית. "כאמור, תכננתי ללכת רק ל-202. כשהלכתי לעשות גיבוש לצנחנים, עשיתי גיבוש גם לדובדבן ופתאום גיליתי שהצלחתי בגיבוש וזה דרבן אותי ומשם זה התגלגל. סיימתי את המסלול, יצאתי לתפקיד של מ"כ ואחרי התפקיד לקורס קצינים".
למה היה חשוב לך לצאת לקצונה?
"כבר מכיתה י"ב, אחרי השיחה עם מרים פרץ, ידעתי שאני אצא לקורס קצינים, שאם אני נותן, אז אני נותן עד הסוף ולא הולך להיות חייל פשוט. מבחינתי כל הזמן ידעתי שאני אהיה קצין ומפקד".
איך היה קורס הקצינים?
"הקורס לא היה קשה, לא פיזית ולא נפשית. עברתי בצבא מסלול הרבה יותר קשה וזה בעיקר היה ללמוד, איך מתנהלים דברים, מורשת קרב, איך הדברים פועלים ועוד".
הוא מספר שהמשפחה ידעה על היציאה לקצונה רק אחרי שהוא כבר התחיל את הקורס. "אחי תמך בי מההתחלה והמשפחה ידעה רק אחרי שבוע שהייתי בקורס עצמו. לא יצא לי לספר להם, אבל כשהם שמעו על כך הם שמחו מאוד. הם גאים בי ואמרו שאני אעשה מה שטוב לי".
מה התוכניות לעתיד, מה החלום שלך?
"אין לי חלומות גדולים, מבחינתי החלום שלי הוא די פשוט, לעשות את שביל ישראל באופן מלא. מבחינת השירות הצבאי, אני רוצה לעשות את התפקיד כמו שצריך, להגיע ללוחמים שלי ולהעביר להם את המסר של שליחות. שיבינו שמצופה מהם לעשות כמה שיותר, להעביר את העניין שגם אם התגייסת ואתה כבר נמצא פה, יש לך עוד דרך ארוכה להשלים. שהחברים שמלווים אותך בצבא, ימשיכו להיות חברים שלך לאורך כל הדרך, גם באזרחות וזה לעשות בשבילם ולמענם. לגבי העתיד, אני חושב בהמשך לצאת לקורס ממ"פים, אבל זה עוד רחוק ואני עדיין לא בטוח מה יהיה בסוף".
