זהו סיפור, על שייכות, על שמירה על המורשת, הבטחות לרוב ועל ראש עירייה שעשה מעשה אחרי שלושים שנה. הייתי בערך בת 7 כשהגעתי לעיר פתח תקוה, לעיר הגדולה מחוץ למרכז הקליטה. ההתערות החברתית של הורי עם האוכלוסייה החדשה, בשונה ממני ואחיי, הייתה הגעתם לבית הכנסת "התימני", לא רחוק ממקום מגורי. ההורים לא דיברו עברית. כל מה שרצו זה את בית האלוקים בו יוכלו לומר תפילה ביום שבת ועל הדרך היו מוקפים באנשים טובים מאוד.
אנחנו הילדים העדפנו את הנוסח ה"ספרדי". פשוט כי את התפילה בניב התימני לא הצלחנו להבין. בכל אופן בישראל כמו בישראל, ריבוי סוגי בתי הכנסת לא נעלם מעיני, בית כנסת לכל עדה וקהילה. לספרדים, תימנים, עולי איראן, מרוקאים, הודים וכו', וכמובן בתי הכנסת בנוסח אשכנז, בקיצור רשימה שלא נגמרת.
לאט לאט בגרתי והבנתי שזה בסדר. שגם אם אין כאן יותר 12 שבטים, יש עדיין מקום לשימור המסורת והייחודיות של כל עדה וקהילה בתוך העם המופלא הזה, לטוב ולרע.
למשל, אצלנו יוצאי אתיופיה, יש את "הקייסים", אלה שהיו חוד החנית ושומרי הסף של היהדות בגולה. מהם תשמעו תפילה באמהרית ולסירוגין תפילה בעברית. הקייס מברך, ואחריו עולה הרב הצעיר ממנו, וכך הזמן מתארך אבל כולם שבעי רצון:).
חנוכת בית מורשת רוחני לקהילת יוצאי אתיופיה. צילום לשכת הדובר
גיל עשר היה בערך הגיל בו התחלתי לשמוע את הסיפורים בעיר שלי, שהנה אוטוטו יהיה מקום משלנו, לשמירה על המורשת, מקום שתפילות הלב יקבלו בו ביטוי, שהרי יש הבטחה!
אבל האוטוטו הזה הפך לשנה, שנה הפכה לשנתיים, וכך הלאה, הבטחות על גבי הבטחות, על כמעט בית מורשת לקהילה, שנים על גבי שנים. ובינתיים נבנו הרבה מבנים לתרבות ובתי כנסת לרוב, בהרבה נוסחים, להרבה עדות, ורק יהודי אתיופיה המשיכו לחכות. הדור המבוגר שלנו התקשה לגייס את הכסף הרב שנדרש לבניית מקום בעבור אלה הדוברים רק את השפה האמהרית, מקום שישמור על יהדות מפוארת לדורותיה. היה ניסיון לגייס מימון, אבל כשהסכום שגויס לא הספיק, המשיכו לפנות לעירייה בבקשה ובתחינה לסיוע ועזרה.
וכך, כל ראש עיר שהגיע הבטיח בקולי קולות, לפעמים גם באמצעות הנחת אבן פינה, כמובן קבל עם ועדה, שכאן ייבנה מרכז רוחני בעבור הקהילה. אתם יכולים להבין שזה לא קרה וההבטחות נשארו באוויר. זה לא מנע מבני הקהילה להמשיך לקוות. הם נשארו איתנים כחומות. בשלב מסוים גם זקני הקהילה הסתפקו בחלופה, במבנה רעוע שהחזיר את כולנו לימי הביניים :). קראוון קטן, שנחנקים בו בקיץ ובחורף נרטבים מטיפות גשם של גג דולף. אבל מי יכול לעמוד מול עדה עקשנית שנושאת עמה תפילה כבר אלפי שנים.
שלושים שנה אחרי, התבגרנו, השלמנו עם המציאות, שבענו מהבטחות ובדיוק כשנדמה היה שזה כבר לא יקרה, קיבלתי את הבשורה הזאת בקולה של אמי שאמרה: "פנינה, אני מאוד מקווה שאת באה השבוע לעזור, תפשילי שרוולים, צריך להכין עם בנות הקהילה אנג'רה". ואני לתומי שאלתי:" אמא מה קרה ולמה?". והיא ענתה: "מחר כולנו הולכים להכין בישולים לקראת פתיחת בית המורשת ליהדות אתיופיה מקום בו נגשים שנים של תפילה".
חיפשתי מי שוב מפריח הבטחת בחירות בלי כיסוי? אבל הפעם זה היה אמיתי, בדיוק כמו ברק הניצחון וההתרגשות בעיניה של אמי, מבנה גדול ומהודר ניצב לאחר שלושים שנה של תקווה לתפילה. בית מורשת אמיתי, לא מפח ולא מקש, אלא יציב מבטון.
בקרוב תהיה פעילות לשימור מורשת יהדות אתיופיה וגם הכנסת ספר תורה. ואני מתרגשת יחד עם אמא ואבא שלי. הם היו בשנות הארבעים – חמישים לחייהם כשקיבלו הבטחה. היום, כשהם בשנות השבעים והשמונים לחייהם, הם זוכים לראות את זה מתגשם.
וזאת הזדמנות להוקיר את הטוב ולומר תודה לראש העיר איציק ברוורמן, שהיה האחרון להבטיח והראשון לבצע. יחד עם בית המורשת הוא בנה גשר לאמון עם בני הקהילה. תודה להורים שלנו, לדור היותר מבוגר, שעם עברית דלה ואמונה גדולה הוכיחו נחישות ולא ויתרו מעולם. עדיף מאוחר מאשר אף פעם. כי בכך מצווים מורשת.
