שיח ב״יער הילדים״ – מהמסע האחרון לפולין: רפי דהן
״איזה מקום שקט וקר נורא, מה הסיפור של היער הזה״?, שאלה דנה,כאשר היא מניחה זר פרחים על קבר ארוך ואין-סופי של ילדים מתים מהשואה.
״חיילים גרמנים ירו בהם במכונת ירייה,הם היו שלושים, ארבעים ואולי מאות ילדים״, ענה חן המדריך.
״למה״., תומר הקשה עליו, ונעם הוסיפה:״איזה רע הם עשו״? המדריך הוותיק חשב ואמר: ״הם נרצחו כי הם היו פשוט ילדים יהודים, אין לי הסבר אחר״…
״מישהו יודע איך קוראים להם? כי אין שמות על הקבר, רק מספרים דהויים״, שאלה עדי.
חן ענה:״היו להם שמות -שמות כמו לכל הילדים; מנחם, רבקה, נחמן, אייזיק…״.
״מישהו ראה או שמע אותם?, ״שאל עמית.
״ירו בהם ואף אחד לא הגן עליהם? אני לא מבינה״, צעקה איילת.
ואז הייתה דממה..
אחרי היסוס קל השיב המדריך: ״העדים היחידים היו עצי הליבנה הגבוהים וגם השמיים שעדיין דומעים בשתיקה, הם היו העדים היחידים….״
״ומי עוד?״, המשיך עמית..
״אנשי הכפר שפגשנו בדרך הנה -הם ראו את צעדת הילדים ושמעו את קולות הירי וגם את הצרחות ואת השקט הנורא, את הדממה של גיא צלמוות-כן הם שמעו את השקט…״. ואז המדריך המשיך את השיח: ״והחיילים הגרמנים כיסו את הבורות, וזה רק אחד מתוך השלושה -שבהם קבורים ילדים עם כל החלומות שלהם..
״ואחר כך… החיילים מכיתת היורים אספו את התיקים הפרחוניים, את הצמות ואת הקוקיות של הילדות הקטנות, את הנעליים המיותמות ואת התיקים הפרחוניים ו…זרקו אותם למשאית הארוכה והשחורה״.
״ועכשיו לקריאת קדיש ולתחילת הטקס״, קראה תמר, המורה.
במשך שעה ארוכה לא הצליח הגשם לשטוף את דמעותיהם של עדי, של אלעד, של ניר, של שני ושל גולן – תלמידי מדינת ישראל ביער זויליטוסקה גורה -״יער הילדים״, בפולין.
״יער הילדים״, פולין.
