שופטת בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה, השופט נאוה גדיש, נעתרה לבקשת אישה לערוך בדיקה גנטית על מנת לקבל אישור כי היא האם הגנטית של התינוקת שילדה בת הזוג שלה. בית המשפט דחה את עמדת המדינה לפיה יש להורות למבקשות להגיש בקשה למתן צו הורות פסיקתי, שתבחן עניינית.
התובעות הן בנות זוג ובהסכם שערכו ביניהן הצהירו שהן רוצות להרחיב את התא המשפחתי שיצרו, באמצעות הבאת תינוק או תינוקות לעולם ולצורך כך, סיכמו כי תקבלנה תרומת זרע אנונימית להפריית ביצית של ע' וכי הביצית המופרית תוחדר לרחמה של ה' אשר תשא את ההריון. הן הצהירו כי במסגרת ההסכם, התינוק שיוולד יהיה ילדן המשותף אותו הן תגדלה ביחד.
התובעות ביצעו את ההליך בקפריסין ואחרי ש-ה' הרתה, הן שבו ארצה. כחודשיים לפני הלידה, התובעות הגישו בקשה לקבל הפניה לביצוע בדיקה גנטית, על מנת שייקבע כי ע' הינה אם הקטינה ויינתן פסק דין הצהרתי שיצהיר זאת, אך היועץ המשפטי התנגד לבקשה. הוא טען כי היות ו-ה' היא שרשומה כאם הקטינה, מאחר שהיא ילדה אותה, ועל פי הדין הישראלי, האם הביולוגית – היולדת היא אמו של הילוד ולא ניתן להכיר באם הגנטית "תורמת הביצית" כלשונו כאם נוספת. עוד צוין בפסק הדין כי יש בתובענה ליצור מסלול הורות חדש, שאיננו מוכר בדין הישראלי ואישור הבקשה, עלול להוביל להכירה בהורות משולשת שאיננה מוכרת בדין הישראלי.
מנגד טענו התובעות כי בהתנגדות הנתבע יש כדי לפגוע בזכותן הטבעית להיות אימהותיה של א', וגם בזכויות הקטינה ובטובתה. הן הדגישו שהן מבקשות לקבל סעד הצהרתי, אשר יצהיר כי על פי המצב הקיים, גם ע' הינה אמא של הקטינה, מכוח זיקה גנטית.
בפסק הדין כתבה השופטת: "במקרה שלפנינו, לא רק שלא הייתה כל כוונה לנתק את הקשר שבין ע' (בעלת הביצית) לבין א' (התינוקת שנולדה), אלא שהתובעות הגיעו למערך הסכמות מיוחד, בהסכם מפורש, שקבל תוקף שיפוטי, ועל פיו הסכימו להביא לעולם ילדים ולגדלם במשותף. באותו הסכם הובהר המצב המיוחד והמסוים בו בחרו התובעות לממש את הורותן – באמצעות ביצית של ע' שהופרתה בזרע שהתקבל מתרומת זרע אנונימית, ואשר הוחדרה לרחמה של ה'. כך עשו וכך נולדה א'". לבסוף פסקה שמצאה כי במקרה דנן, יש להפנות את התובעות לבדיקה גנטית ואם יוכח הקשר הגנטי בין ע' לבין הקטינה א', ינתן צו המצהיר כי התובעת 1 ע', היא אם הקטינה א'.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
