למעלה מ- 100 ציורים שצייר בתקופת השואה יש לצבי אנגלברג. כבר מגיל צעיר הוא התחיל לצייר, הציור היה עבורו מפלט כאשר ברח יחד עם משפחתו מהנאצים ברחבי אירופה. "הציורים היו עבורו דרך להביע את המציאות העגומה בה גדל כילד", מספרת הבת דפנה, שמציינת שהוא היה מצייר בעפרון, בפחם וחלק מהציורים בצבעי מים. "הוא צייר בעיקר את המראות שראה, את אורח החיים והאווירה ששררה בילדותו באירופה". הציורים של צבי נשמרו אצלו בתוך תיקייה, חלקם הצהיבו עם השנים וחלקם נקרעו בשוליים. "אבא אהב להראות את הציורים לאנשים והם עברו מיד ליד, לכן ארגנו לו את הציורים בתוך קלסר, כל ציור בשמרדף נפרד, כך שניתן לדפדף ולא לגעת בדף המצויר עצמו", היא מוסיפה.
אנגלברג בן ה-93 הוא שורד שואה שעבר יחד עם משפחתו מסע לא פשוט בכלל במספר מדינות באירופה. הוא נולד בשנת 1928 בקלצרואה – גרמניה, לפני עלות היטלר לשלטון. בשנת 1933, כאשר עלתה התנועה הנאצית לשלטון, חזה אביו את העתיד לבוא. כאשר היה צבי בן חמש, החליטו הוריו לעבור להתגורר בפולין יחד עם אחיו הגדול, במחשבה ששם יהיה להם שקט יותר. ההורים עברו להתגורר בעיר ביילסקו ביאלה, מהסיבה ששם דיברו גרמנית. אך אחרי תקופה מסויימת החל במקום פוגרום, והמשפחה עברה לקרקוב, שם התגוררו עד שנת 1939, אז נכנס היטלר לפולין. המשפחה עברה פעם נוספת דירה והם עברו לגור בלבוב (או בשמה הגרמני לֶמבֶּרג) אצל אחיו של אביו ומשפחתו. "המלחמה פרצה ביום שישי וביום שבת, עזבנו את קרקוב", מספר צבי בשיחה עם מלאבס. "הגענו לאח של אבא והתגוררנו עם משפחתו. בדירה היה להם שולחן עם זכוכית שבו היו המון תמונות משפחתיות והיו גם תמונות שלנו, של ההורים שלי ושלנו הילדים ואמא שלי לקחה את התמונות מבלי אישור", הוא נזכר. "כאשר דוד שלי ראה שלקחו את התמונות הוא מאוד כעס ונוצר ריב גדול והוא ביקש מאבא שלי שנעזוב את הבית בשביל למנוע ריב. לא היתה לנו ברירה אלא לעזוב".
צבי מספר כי המשפחה ביקשה לעזוב לגרמניה, אך כשהגיעו לרכבת הרוסים הודיעו להם שזה לא ניתן והורידו אותם בגבול עם רוסיה והם נשלחו לסיביר. כאשר היו ברוסיה, הסתבר למשפחה, שהגרמנים נכנסו לבית המשפחה בפולין ולקחו את כולם למחנות. הסתבר להם כי הריב על התמונות הציל אותם. לצבי אין מושג מה עלה בגורל המשפחה וההנחה שכולם נרצחו. "התגוררנו בצריף ליד הנחל בסיביר. צריף ישן מאוד, מלוכלך, צריף שבו התגוררו עוד 40 משפחות. הסתתרנו שם בתקופת המלחמה, הגברים היו עובדים באיסוף עץ ואני הייתי תופס דגים בקיץ ובחורף ופטריות, אותם הייתי מביא לאמא שלי לבישול. בצריף גם חגגתי את בר המצווה. הייתה שם משפחה דתית, שהבת שלהם לימדה אותי את הפרשה והם היחידים שהיו להם תפילין וספר תורה והכיבוד בבר מצווה היה לחם ומרק מלוח". כאשר הוא גדל במקצת, הוא ואחיו עבדו במוסך שאליו צעדו מידי יום שעות ברגל.
# # #
אחד התחביבים של צבי היה כאמור לצייר. בכל הזדמנות שהייתה לו הוא צייר. העיסוק בתחביב התגבר בתקופה בה גרו ברוסיה. "באותה תקופה לא היו דפים ולכן הייתי מצייר על כל מה שאפשר, הייתי מוצא ספרים ישנים או גזרי עיתון והייתי מצייר עליהם", הוא מתאר. הבת דפנה מוסיפה: "אבא היה מצייר כל דבר שהוא זכר מאותה תקופה. הוא צייר את הגרמני הנאצי, את הנוף, ויש לנו קלסר שלם עם כל הציורים שהוא שמר ולקח איתו. גם כשגדל המשיך לצייר את הזיכרונות וחלק מהחיים שלו. יש לו ציור שבו רואים נאצי אוחז בזקן של יהודי, עם כל הבעות הפנים והלבוש. וכן ציורים מהתנ"ך, זה מה שהחזיק אותו כל השנים", היא אומרת. אחרי שהמלחמה הסתיימה, ביקשה המשפחה לחזור להתגורר בקרקוב בפולין ואז הסתבר להם שהבת של המשרתת השתלטה על הדירה שלהם ולכן נאלצו לגור בדירה אחרת.
בשנות החמישים, עשתה המשפחה עליה לישראל. "אבא אמר שאנחנו לא נשארים בפולין, עשינו עלייה והגענו לישראל באוניית קוממיות לחיפה", אומר צבי. משם עברה המשפחה להתגורר בשכונת התקווה, כעבור כמה שנים רכשו דירה ברמת אביב ובשנות השבעים עברו לפתח תקוה. צבי, שמאוד אהב לצייר, רצה ללמוד ציור, אך אביו שהיה שען עוד באירופה אמר לו שאין בכך פרנסה ולכן הוא הלך ללמוד את המקצוע בו עסק אביו. צבי מספר: "עבדתי עם אבא עד שהוא נפטר ולאחר מכן נשארתי עם אמא. אחי שנשאר בפולין לסיים את הלימודים הגיע שלוש שנים אחרינו".
בשנים האחרונות הראייה של צבי הלכה והדרדרה. "הוא חושב שהמאמץ בתיקון שעונים זה מה שפגע בראיה שלו", מספרות בנותיו דפנה ויעל. "בהתחלה הוא איבד את הראיה בעין אחת ובעין השנייה הוא היה צריך לעבור השתלת קרנית. הוא עבר שמונה ניתוחים והשתלות, כי כל פעם השתל שלו נדחה. ההשתלה האחרונה הייתה לפני שנתיים, כשלפני שנה וחצי הוא התעוור לגמרי. הוא הפסיק לצייר, למרות שאחותי ואני מעודדת אותו לנסות להמשיך לצייר גם מהזיכרון".
אשתו של צבי נפטרה לפני 13. לצבי שלושה ילדים ותשעה נכדים. הוא מדבר חמש שפות: פולנית, רוסית גרמנית, יידיש ועברית. "אבא הוא אדם אופטימי, חפץ חיים על אף גילו והמוגבלות של הראייה", אומרת הבת יעל, "הוא מאוד אוהב חברת אנשים, אוהב שיחות מעניינות. אוהב להאזין למוזיקה, ללכת למופעי קונצרט, אופרה וחזנות. אהב לצייר ועשה זאת בכישרון רב עד שהתעוור". דפנה מוסיפה: "השנה האחרונה היתה מאוד קשה לאבא, הוא חלה בקורונה, למרות שהוא חוסן. אבל למזלנו עבר את זה בקלות. אני ויעל, ליווינו אותו לאורך כל התקופה של הסגרים והבידודים, ביקרנו אותו, עודדנו אותו והבאנו אותו אלינו. אבא הוא מאוד קליל וזורם, אבל הוא בעיקר אבא חם ואוהב לילדיו וסבא אוהב לנכדיו".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
